פתח דבר
אני ישראלי ספרדי שמשפחתו חיה במזרח התיכון מזמן קדום. בנעורי השתייכתי לפלג ה"חלוצי" ביותר של הקהילה היהודית וגרתי בקיבוצים שונים שהיו בסיס הכוח של מפלגת העבודה הישראלית. אם כי סבלתי מאפליה גזעית שלפעמים, הטו אותי להאמין שאנחנו בונים בהדרגה חברה צודקת ואכפתית המבוססת על אחוות רעים אנושית ויהודית. אפילו הזנחתי את שפת הערבית והתרבות המזרח תיכונית שלי למען ה"איחוד" ובתשוקה להיות "מקובל" או "נכלל". טעיתי.
הספקות הראשונות שלי החלו בשנת 1948 כשהייתי עד לגירוש המסיבי של פלסטינים, גברים, נשים וילדים, שרובם לא נטלו חלק במאבק. כמו כן ראיתי את אחרוני תושבי דיר-יאסין, יוצאים בתהלוכה לאורך רחוב יפו בירושלים, לפני שהם נורו.
ההלם הבא התרחש בתחילת שנת 1950 כאשר ישראל צמצמה מאות אלפי ספרדים מהמדינות השכנות לעוני מוחלט בתנאים נוראים של מחנה, בשעה שהעולים האשכנזים מאירופה קיבלו הסדרי מחייה נוחים ותעסוקה.
כסטודנט ללימודי ערב באוניברסיטה העברית בירושלים, מינו אותי ככתב מיוחד בעיתון היומי העברי "על המישמר" והשבועון הערבי "אל-מירסאד". עבודה זו אפשרה לי לדבר עם פלסטינים רבים, אזרחי ישראל, אשר נהרסו בידי החוקים שהחרימו את רוב רכושם ושמו אותם תחת שליטה צבאית.
מחקר נמשך מאז, ואוסף רב של מסמכים הניעו אותי לכדי המסקנה שהספרדים היהודים והפלסטינים חולקים לא רק את אותה שפה, תרבות ורקע, אלא גם את הגורל שלא היטיב עימם על ידי ההתיישבות הציונית בפלסטין.
הפרופגנדה הישראלית מדברת וכותבת בסגנון עיקש ומעייף על רכישת מוצרי הצריכה של הספרדים והאשכנזים (והפלסטינים) בישראל אך שוכחת לציין שהאשכנזים מהגטאות המזרח אירופאיות מוכות העוני הסתדרו הרבה יותר טוב במונחים יחסיים והפער החומרי בין המקומיים שקודם היה להם מספיק כדי לנהל חיים טובים ובין המתיישבים שהגיעו, הולך ומתרחב באופן תמידי. לעולם אין ההרהורים חיוביים על העולם שאיבדנו.
מחקר זה יראה שהיחס המועדף שמקבלים עתה העולים הרוסים (1990) בדיור ובתעסוקה ברמה החומרית, וההתקבלות המיידית של השקפותיהם והערכים שלהם במישור התרבותי איננו דבר חדש: הוא היה ממוסד מאז תחילת הפעילות הציונית בפלסטין ברבע האחרון של המאה התשע עשרה ותמיד על חשבון הספרדים והפלסטינים. ומשלימים אותו הם ההשמצה וההשפלה הסיסטמתית של האנשים המקומיים, וספר זה מנסה לספק עדות לכך.
גדעון נ. גילעדי
לונדון, 1990
