ניספח I
אבא שלי גר במחנה פתח-תקווה במשך עשר שנים, עד שהוא נפטר בבקתה שלו. את סמרה, סבתי האבהית, שמו במחנה פרדס חנה לבדה והיא נותרה שם עד שהיא נפטרה כמה שנים לאחר מכן כשהיא בגיל למעלה ממאה שנים. את אחותי לולו הושיבו במחנה זאקייה עד שבעלה פיתח הרגל לשתייה והימורים והמשפחה התפוררה. שאר המשפחה נקרעה לגזרים כדלקמן: אחותי, מרסל, והמשפחה שלה נשלחו למחנה תל-מונד. עשר שנים לאחר מכן בעלה נפטר מהתקף לב שהיה כתוצאה מעבודת הפרך החקלאית שהיה עליו לעשות. הדוד שלי, סאלים, נשלח למחנה חירייה. הוא היה עובד בכיר בשירות הציבורי בבגדאד, אך נותר מובטל במשך כל שארית חייו. הנכד שלו איבד את עצמו לדעת ב-1989, כתוצאה מהטרדה גזענית בצבא. הדוד יעקב סירב להגר ונשאר בעיראק עד יום מותו, אבל את משפחתו הושיבו באחד המחנות – אינני יודע איזה זה! אינני זוכר לאיזה מחנה נשלחה אשתו של הדוד שלי ציון. דודתי רוזה ומשפחתה עברו למחנה לוד ולא ראיתי אותה יותר לעולם! אינני יודע לאיזה מחנה הלכו דודה באליחה ומשפחתה. דודתי נג´ייה ומשפחתה נשלחו למחנה רעננה שם בעלה נפטר בגיל העמידה. הדוד אברהם ומשפחתו עברו למחנה קרוב לחיפה, אינני בטוח איזה מהם בדיוק! הדוד קאבי ומשפחתו עברו למחנה במישור החוף. את ילדי דודו של אבי הפרידו בין מחנות שונים. אם היו מושיבים את כל המשפחה באותו מחנה היינו יכולים להוות יחידת קומנדו שתגן על האינטרסים שלנו!
איבדתי קשר עם ג´יהאד, אבל אחותו סועאד המשיכה את הסיפור שלו: "לאחר שהוא נכלא בבית סוהר מספר פעמים, הוא קיבל התמוטטות עצבים, הוא הפך להיות אדיש ומדוכא. הוא לא עבד ודיבר רק לעיתים. הוא לא ביקר את משפחתו ודחה בבוז נישואין, העדיף שיעזבו אותו לנפשו לחלוטין. הוא הפך להיות סגפן כמו אבו-אלעלא אלמעארי.1 לבסוף ב-1982, בגיל 48 הוא קיבל התקף לב, והשכנים לקחו אותו לבית חולים איכילוב בתל-אביב. כשהרופאים ראו שהוא לא שייך לקופת-חולים או כל ביטוח רפואי אחר, הם שלחו אותו הביתה שם כמה שעות לאחר מכן הוא נמצא ללא רוח חיים."
נסיים את העיון הזה של המחנות על ידי ציטוט דבריהם של תושבי המחנות, בספרו "המעברה" של שמעון בלס שהזכרנו לפנים. המוטיב המרכזי של הסיפור האמיתי הזה הוא מאבקם של תושבי מחנות המעבר העיראקים לבחור ועדה שתייצג את האינטרסים שלהם אצל השלטונות. בלאס מתאר את התנגשויות הדמים בין הספרדים מצד אחד, והמשטרה, בריונים שכירים ומנהל המחנה האשכנזי מצד שני.2 העימות האלים מסתיים בתבוסת המשטרה. נשים מבגדאד השתתפו במאבק הזה כשהן משליכות בוץ על השוטרים. להן כמה קטעים משיחות המתנהלות בקרב תושבי המחנה:
אישה: אלוהים לא שומע אותנו...
דוד: אלוהים של ישראל הוא גם כן אשכנזי...3
אם: בחוץ לארץ (קרי, עיראק) יכולת לגדל ילדים. פה הכול יורד לטמיון. איזה ילדים במחנה נשארים בבית? לבקתה הזאת אתם קוראים בית? בגלל זה הם אף לא פה...4
אבו נועמן: אם אין לך עבודה, עם כל הכבוד, אפילו כלב לא מסתכל עליך. בכל זאת, תשמעו לי. אני חי זמן רב יותר מכם, ואני יכול לומר לכם שהחיים בימים ההם היו הגונים יותר. (אבו נעמן היה סוחר שנע סביב אזורי הכפר העיראקיים.) בכל פעם שבאתי לכפר ערבי, הגברים והנשים היו ממהרים לספר לשייך שעזרא היהודי הגיע. השייך היה מקבל אותי בחדר האורחים שלו והיה מציע לי את ביתו לכל משך הזמן שהיו לי עסקים לעשות באזור.5
כאשר רופא ממשלתי היה בא ונותן הוראה להעביר בן-הכפר לבית חולים לניתוח, בני הכפר היו אומרים "בואו נשאל את עזרא קודם".6
תושב: כל מחלות הלב והמוות הפתאומי בגיל צעיר הם בגלל הדרך שבה אנחנו חיים...7
עיני: נדמה לי שמאז ימי גלות בבל, יהודי ארם נהריים לא סבלו קטסטרופה איומה כמו זו שנגרמה לנו. היהדות הנאורה והעתיקה ההיא נרמסה באדמה והתפזרה לאורך האדמות הצחיחות והבוציות שהם קוראים להם "מחנות מעבר". אמרתי למנהל המחנה, "כמה זמן אתם מתכוננים להתייחס אלינו כמו לעבדים שלכם?"8
זהו הגורל שלנו... הם רמסו את הכבוד שלנו. כל היוצרות הפוכות כאן, הערכים והמעמד שלנו נרמסו...9
המשפחה שלי הייתה מוכרת היטב בעיראק, נהגנו להתרועע עם שרים, סנטורים ושייחים. כשהייתי נכנס לחדר הקבלה של השייך, כולם היו נעמדים. מי מכיר אותי פה? אני רק בור פה.10
אישה: משה אכל קצת גבינה מפח האשפה, והבטן שלו כואבת עכשיו...11
רעייה: נעים אשתו של האופה ילדה תינוק מת, היה יותר מדי בוץ בשביל הרופא להגיע למחנה.12
חיים: מי יעשה שלום עם מדינות ערב? האשכנזים? לא – אנחנו נעשה. שיודעים מי הם הערבים. אנחנו יכולים לדבר אליהם. הם יקשיבו לנו ובוטחים בנו. זה מה שנעשה, אבו-סוהייל- לא רק לשבת במחנות מעבר.13
יוסף: השופט הוא הכלי של השלטונות, בדיוק כמו המשטרה. רק שהמשטרה היא כלי אלים, אבל בית במשפט מחפה על פשע ואלימות בשם החוק והצדק.14
מאיר: אתה והחברים שלך חושבים שהדברים ישתפרו. אני הפסקתי להאמין בכך מזמן. הקומוניסטים כותבים ומדברים על "הזדמנויות עבודה" ו"הזדמנויות דיור"... מי בכלל ייתן לנו אותם? הסוכנות היהודית? ההסתדרות, הכנסת, מי? כן. כולם נגדך.15
אבו-נועמן: (לציונים) הפכתם את חיינו לגיהינום בעיראק. היינו עצמאיים שם, חיינו בזיעת אפנו. היינו אדונים לעצמנו עד שהבאתם עלינו את עניין פלסטין הקטסטרופה הזאת שלכם. אמרתם לנו לקום, לעזוב הכל ולבוא לכאן... ומה אתם עשיתם? קמנו ובאנו לבית-קברות.16
נועמן: סבלנות, אבא, סבלנות.17
אבו-נועמן: למה לי? אלה חיים? (הוא מזדקף בעווית)
נעומן: אתה לא מרגיש טוב?
אבו-נעומן: הגב כואב לי. עבדנו בגשם אתמול.18
חיים: השיגעון השתלט על המחנה. היו ויכוחים, מריבות, התפרעויות, משטרה! לשכת התעסוקה הייתה סגורה... האשכנזים צוחקים עלינו. הם אומרים שאנחנו העיראקים פרימיטיביים. האשכנזים שלא שווים שתי אגורות במדינות שלהם – הם באו לכאן ומרימים עלינו את האף.19
אברהם אמר לי שמנהל המחנה הזה נהג לעורר סכסוכים עדתיים בין העיראקים והמרוקאים, בין היהודים ממוסול והכורדים. היו התפרעויות כל יום. אז אברהם קיבץ יחד את מנהיגי הקהילות והרכיב וועד. חברי הוועד צעדו אל מנהל המחנה והודיעו לו: "אנחנו הנהלת המחנה". הוא זינק אל תוך מכוניתו ונהג במהירות וחזר עם המשטרה...20
משה: (שר) כמו עדר לכאן הובילו אותנו
למחנה השחור הם לקחו אותנו
הם לימדו אותנו איך בונים
והיינו כעיוורים.21
חיים: המפלגות מחלקים אותנו ביניהם. יש שפע של מפלגות במדינה הזו. אבל תן לי לשאול אותך, מי הם ראשי המפלגות הללו? אותם אשכנזים שמבזים אותנו.22
מנהל המחנה: אתם אנשים פרימיטיבים. אתם לא יודעים איך לנהל את העניינים שלכם. אין לך מושג של מה זה דרך חיים דמוקרטית. אתה רק יודע איך לנעוץ סכין בגב של אחרים.
יוסף: זהו עלבון ופברוק בוטה. מי דוקר את מי בגב? אנחנו או הוא? מי שלח את יעקוב ואת שפיק ובריונים שכירים ממחנות אחרים לבוא ולהתקיף אותנו בשבת?23
1. היא מתייחסת לאבו-אלעלא אלמעארי (973-1057), משורר וסופר גלוי לב. הוא נולד קצת מחוץ לאלפו, ביקר בבגדאד וחזר לכפר שלו שם הוא התבודד בביתו. הוא התעוור וחי במצב תמידי של צום. עבודתו המפורסמת ביותר הייתה איגרת של מחילה.
2. עמודים 67 ו-102 בספרו.
3. עמוד 16.
4. עמוד 29.
5. עמוד 34.
6. עמוד 35.
7. עמוד 50.
8. עמוד 51.
9. עמוד 54.
10. עמוד 52.
11. עמוד 58.
12. עמודים 96-97.
13. עמוד 102.
14. עמוד 109.
15. עמוד 109.
16. "בית קברות בערבית (מקאביר) הוא משחק מילים על "מחנות מעבר" (מעביר).
17. עמוד 119.
18. עמוד 120.
19. עמוד 128.
20. עמוד 130.
21. עמוד 146.
22. עמוד 149.
23. עמוד 184.
