זה מוזר איך הכול בחיים מתהפך.. יש כל כך הרבה קלישאות שאנו שומעים בתור ילדים קטנים, ועל בשרינו אנו לומדים כמה הן נכונות במהלך החיים, אך יותר מכל הלקח הגדול ביותר שהחיים מעניק לנו הוא שאין לשכוח כי דברים יכולים להשתנות בהבזק של שניה, במצמוץ עיניים קטן...
הגלגל מסתובב בלי הפסקה וגם שאתה חושב שהכל "מושלם" תמיד יבוא הדבר הקטן הזה שיהרוס.. שיוכיח לך שמושלם יש רק באגדות עם נסיכות וטירות.. בין אם זה כאב בטן ובין אם זה שברון לב הכל הרי גורם לך להסיק את אותה המסקנה.. מושלם פשוט לא קיים...
שלא תטעו לחשוב שאני מאוכזבת מהעולם, אני יודעת שאכזבות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, שגם דיכאון לעיתים יכול לפתור את בעיותיך, כל שעלייך לעשות הוא להתייחד עם עצמך.. להבין.. להקשיב.. לחשוב. הבדידות היא מקום מצויין לבקר בו מדי פעם אך הבעיה האמיתית מתחילה כאשר ה"מכה" באה מהמקום הכי לא צפוי.. מחבר טוב.. ממישהו אהוב.. ממשפחה... אני לפעמים נדהמת כמה בני אנוש יכולים לאכזב.. גזע, מין, גיל, דת, שפה זה לא משנה להם במאומה... הם יידעו לאכזב אותך דווקא כשתסכים סופסוף להתמסר עד הסוף, דווקא כשתפתח בפניהם לגמרי, דווקא כשתיקשר אליהם כמו שמעולם לא עשית,דווקא כשתאהב, תיסחף, תתמכר, תיתן מעצמך כל מה שרק תוכל אז הם יידעו להנחית את המכה... הרי אין אדם בעולם שאמיתי כלפי כולם... כל אחד, גם אני ואתה, חובשים מסיכה שתמנע מאיתנו פגיעה... איש אינו נחשף בעיני רעהו ישר בתחילת החברות... לומדים להכיר, לסמוך, לבטוח ורק אז- כמובן שגם זה תלוי בטיב היחסים, באופי האדם, בתחושה שלו- אתה נפתח וחושף את המסכה.. גם אז לא לגמרי.
בין אם זה באהבה... בין אם זה בחברות קרובה.. או "סתם" אבא שנטש בת קטנה תמיד הם יידעו איך לנגוע בך ככה שהכי יכאב לך... למשוך חלק יסוד קטן שימוטט את כל הבניין... את כל הלב... הרי אדם ניזון מסביבתו... אם לא הם אז מי כן? אדם לא יכול להעביר חיים שלמים מבלי להתחבר לסביבתו... "לא טוב היות האדם לבדו" אמר פעם איש חכם.. אדם אינו יכול להתנתק ניתוק מוחלט וטוטאלי מבני אדם, זה לא בטבע האנוש. לא משנה כמה נפגעת, כמה הניסיון שלך עגום, תמיד יבוא אותו האדם שיגרום לך לפתוח את לבך מחדש, הוא שיעזור לך לעבור את הפגיעה הכל כך קשה.. עד שתבוא אחת חדשה.
כמה פעמים בחיי נפגעתי, התאכזבתי מהאהובים עליי, אין ספור.. משפחה, חברים,. מכרים... מאנשים שנתתי להם את הדבר הכי יקר בעולם.. נתתי להם את האמון שלי.. את האהבה שלי.. את הביטחון שלי... אדם אמור ללמוד מטעויות אם כך מה אני אמורה ללמוד? שעליי לדרוך בדרכי למעלה על כל הסובבים אותי? שעליי לדאוג אך ורק לצרכיי ולרצונותיי גם אם בדרכי אני דורכת על הסובבים אותי? אני לא מתיימרת להיות טלית שכולה תכלת ברור לי כשמש שגם אני פגעתי בסובבים אותי, שגם אני אכזבתי ועצבנתי את הקרובים לי אך התחושה הכללית שלי היא שנתתי הרבה יותר ממה שקיבלתי.
זה מדהים איך אנו מונעים מהסביבה, מופעלים כמו בובה על חוט על ידי חברינו. כמה מילה אחת יכולה לשמח או להעציב אותנו. כמה דעה של אדם אחד יכולה לגרום לנו לשנות את דעתנו שלנו. אידיאולוגיה, מעשים, תחומי עניין, מקומות בילוי הכל הרי תלוי במי שסביבנו, כשם שהם תלויים בנו כך אנו תלויים בהם. לעיתים זה חבר קרוב, לעיתים משפחה ולעיתים סתם מכר שעבר בסביבה.
לפעמים אני מוצאת את עצמי תוהה אם ניתן לרדת נמוך יותר, אם תבוא אכזבה קשה יותר, שברון לב כואב יותר, אובדן גדול יותר- הרי מה שלא הורג אותי רק מחזק אותי אין פה ויכוח אך איך נוכל להמשיך בחיינו כאשר תמיד ישנו את אותו מחסום שמונע מאיתנו להיסחף עם רגשותינו להתמסר להם בצורה טוטאלית, אותו מחסום שהוא תוצאה של כל התסכול, הכעס, העצב, השנאה, האכזבה שאגרנו במהלך דרכנו. כל אדם חייב למצוא לעצמו את הדרך להשתחרר, להתנקות, להוריד קצת מהמסע שעל גבו אחרת לא יוכל להמשיך עם גב זקוף וראש בעננים שכן תמיד יהיה כבול לאותו מטען שאותו הוא סוחב על גבו. עלייך ללמוד מהטעויות שלך, אך לא למנוע מעצמך לחיות בגללן. לטעות זה אנושי זה לגיטימי זה אפילו רצוי. אסור לשכוח שלבקש סליחה זה מעשה אנושי נעלה ומדהים אך לסלוח זה כבר מעשה אלוהי. אל תוותר על עקרונותייך, אל תתפשר אך בחר את הקרבות שלך בחוכמה, הילחם רק על מה שבאמת חשוב לך אל תתפתה לריב עם האהובים עלייך בגלל שטויות, סתם כי אתה עצבני, כי עבר עלייך יום רע, שבוע רע. למד לאהוב כאילו מעולם לא נפגעת אך אל תשכח מי גרם לך לסבול. אהוב את עצמך כמה שאתה יכול כי רק זה יגרום לאחרים לאהוב אותך. ואל תשכח לחייך... לעיתים רק זה יפתור את הבעיה!
