אני יושבת היום, יום שישי בערב בבית,
יודעת שעוד מעט אני אצא. אהיה עם חברים שלי, אכיר בנים, אמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
אבל עמוק בפנים אני יודעת שכל מקום מזכיר לי אותך, כל מילה, כל שיר...
הכל מתקשר איכשהו, בסופו של דבר, אלייך.
אתה המשכת הלאה, מצאת חברה.
מישהי יפה, אומרים שגם חמודה,
מישהי שכנראה מתאימה לך יותר ממני.
כששואלים אותך אתה אומר שבחיים לא קרה לך דבר כזה,
שידעת שזה "זה" מהשניה הראשונה שהכרת אותה,
שהיא הילדה הכי מדהימה בעולם,
שאתה מאוהב.
ואני? אני עדיין באותו מקום. מעמידה פנים שמשהו השתנה, כשעמוק בפנים אני יודעת שהכל אותו דבר.
הלוואי ורק הייתי יכולה להגיד לך את כל זה. אבל הכבוד לא מאפשר, האגו מונע,
מה החברים יגידו? איך תגיב? צריך לקחת הכל בחשבון.
אז בנתיים אני כותבת את המכתב הזה לך, בלי מילים יפות, בלי כל מיני ביטויים וחרוזים.
רק אלייך, מכתב מהלב, מה שאני חושבת באמת, בלי לייפות כלום. מה שאני מרגישה עמוק בפנים.
כי אולי יום אחד יהיה לי את האומץ לתת לך אותו. ואולי סתם כי אני צריכה לפרוק הכל...
אני רוצה שתדע שאתה הצלחת לגעת בי במקום שאחרים לא הצליחו. ועם זאת פגעת בי ברמות שאחרים מעולם לא פגעו.
אני רוצה שתדע שכל דקה שהעברתי איתך חקוקה לי במוח ולא תשכח לעולם,
כל מילה, כל מקום, כל שיר, כל נגיעה. הכל. כמו סיפור, כמו תמונה.
אני רוצה שתדע שנפתחתי אלייך ברמות שמעולם לא נפתחתי לאיש, הכרת בי צדדים שמעטים מאוד הכירו.
מעבר למאהב, היית חבר טוב שלי. לא איבדתי רק אהוב, איבדתי ידיד קרוב.
אני רוצה שתדע שכל פעם שאני שומעת על האהבה העצומה שלך עם חברה שלך אני מתמלאת רגשי קנאה.
אני רוצה שתדע שגם אם כלפי חוץ אני משדרת שהתגברתי עמוק בפנים עדיין כואב לי, בדיוק כמו ביום הראשון שזה נגמר, בדיוק כמו אחרי אותה השיחה שהכאיבה לי כל כך. תדע שאני עדיין בוכה בגללך, ואני לא מסוגלת להמשיך הלאה מסיבה לא ברורה.
אני לא אשקר לך. כן, הייתי עם בנים אחרים. שווים לא פחות ממך, אבל איש לא מתקרב אלייך בכלל. אתה היית הכל בשבילי. החזקת אותי מעל המים. נתת לי תקווה, יותר נכון השבת לי את התקווה.
אני רוצה שתדע שנכנסת לחיי באחת התקופות הקשות ביותר שעברתי מעולם והפכת אותה לאחת התקופות הטובות והיפות ביותר בחיים שלי.
אני רוצה שתדע שאתה אחד האנשים המשמעותיים ביותר בחיים שלי,
ויותר מהכל אני רוצה שתדע שאני בחיים, אבל בחיים, לא אשכח אותך.
הגעתי עד פה, עבר מאז המון זמן, שלושה חודשים, אולי יותר.
אני אמשיך, אני לא אשבר, אבל עמוק בפנים אני יודעת שכמו פעם אני לא אחזור להיות.
זהו, פה זה הסוף. הסוף של המכתב שלי, הסוף שלנו.
פה, בהזדמנות חגיגית זו, אני מבטיחה לעצמי שמעכשיו אעשה הכל כדי להמשיך הלאה.
ביום מן הימים אני אוכל להגיד בלב שלם שאתה היסטוריה, עד אז.. אלוהים גדול.
תזכור תמיד יפה שלי שאני עדיין אוהבת, אהבתי ותמיד אוהב אותך.
תגובות