"אל תשאל" אני בהחלט מעדיף לא לשאול, אמרתי לעצמי. "סיפרתי למדריך של הטיול עליך, והוא אמר שהוא רוצה להכיר לך את הבת שלו, הוא הביא לי את מספר הטלפון שלה, הנה". "נראה לך?" "מה, מה לא בסדר?" "תגידי, נראה לך שאני ארים למישהי טלפון בלי לדעת מי היא ומה היא?" אמרתי בפעם המי- יודע כמה. "אתה רוצה לדבר איתו?" האמת, לא ממש, אמרתי לעצמי. "אם הוא רוצה שיתקשר", עניתי מתוך מחשבה שזה לא יקרה. "טוב, אני אגיד לו". אני לא מבין את זה, מה היא חושבת שהיא תקבל טיול בונוס? היא באמת חושבת שאני ארים טלפון למישהי בלי לדעת עליה כלום? למרבה ההפתעה הוא באמת הרים טלפון, בדרך כלל אני מצליח להבריח אותם. איך שואלים אבא על הבת שלו, הרי ברור שמדובר בבחורה הכי מוכשרת, הכי ישרה, טובת לב, מקסימה, מדהימה, ועוד כהנה וכהנה הגזמות שגם ההורים שלי נוהגים לספר עלי? זה מילכוד שלא ניתן לצאת ממנו, איך אפשר לסרב לאבא? מה תאמר לו, שזה לא נראה לך? אז הסכמתי. לקחתי מספר טלפון, ושוב התחיל לו המסע הארוך אל הטלפון. איך מתחילים את השיחה? על מה נדבר? שוב צריך לאיית את השם שלי י-א-נ-ו-ש, ולהסביר מה לצעיר כמוני ולשם כזה. אחרי פירפורי בטן ארוכים גם שיחת הטלפון עברה לה, אבל אין לי מושג מה אמרתי ועל מה דיברנו, מה שבטוח שזו לא היתה שיחה כל כך מרתקת, אחרת הייתי זוכר. קבענו להיפגש ביום חמישי בקניון רוטשילד בראשון, לפחות לא צריך לצאת עד לקצה העולם. נמאס לי כבר מהירידות מירושלים, עם כל המחשבות שעוברות בראש על עוד ערב מבוזבז, ויותר מזה, על איך יוצאים מזה. אז הפעם לפחות הדרך חזרה תהיה קצרה יותר... ישבנו באיזו מסעדה חלבית, היא הזמינה איזו עוגה ואני הזמנתי סלט יווני. היא כנראה חשבה לעצמה, שלפחות יהיה משהו מתוק ביציאה הזו, ואני חשבתי לעצמי, שלפחות אני לא אצא רעב. לא, לא יצאתי רעב, אפילו לא הצלחתי לסיים את הסלט. ישבנו והעברנו עוד שיחת חולין של דייטים, הכוללת את הביוגרפיה האישית של כל אחד, מגן חובה ועד השירות הצבאי. בדרך הביתה תהיתי לעצמי אם אני רוצה להמשיך, אבל מכיוון שהדרך היתה קצרה והחשיבה ארוכה, החלטתי לדחות את ההחלטה למחרת. ביום שישי עדיין לא היתה לי תשובה, וזו היתה סיבה מספיק טובה כדי לדחות את הטלפון למוצאי שבת. במוצ"ש התקשרתי, והחלטתי שאם אין לי תחושה שלילית, אז נמשיך. "שלום אפשר לקבל את שרית?" "כן, רק רגע", ענה לי הקול בצד השני. "שרית, זה יאנוש, מה נשמע?" "בסדר, ב"ה". "אתה יודע", היא ממשיכה בדבריה, "נראה לי שאתה ממש מתאים לחברה שלי". מה זה הקישקוש הזה? זו הגישה המעודנת? היא כאילו מעריכה אותי ולכן היא מציעה לי את החברה שלה? "תראי, אני צריך לחשוב על זה", אני מנסה למצוא מוצא. "חשוב לי לומר לך שזה לא עניין אישי, אני בד"כ מסיימת קשרים אחרי פגישה אחת". תירגעי, אל תתלהבי מעצמך, לא נשברתי ולא לקחתי את זה אישית. ברוב טיפשותי החלטתי משום מה לתפוס את עמדת היועץ, במקום לסיים את השיחה במקום. "לדעתי, זה לא ממש חכם לסיים קשרים לפני שיש איזשהו בסיס, אבל תעשי מה שאת חושבת", אמרתי, ולא הבנתי איזו טעות עשיתי. המשך יבוא, אולי...