כשאני נכנסת הביתה, אלכס עומד מולי זועם. דיברתי איתו, הוא יורק לעברי. את מסתירה ממני, וגם נדב הבנזונה הזה. הרגע שבו תכננתי להתרסק על הספה מול הטלוויזיה, חמש דקות של שקט לפני הטיול עם הכלבה, הופך לאופרת סבון בשידור חי.
באיזו זכות דיברת איתו? אני צועקת. הוא קצת המום מהנכונות שלי להשיב מלחמה, משוכנע באחיזתו בצדק המוחלט.
הידידות עם נדב גלשה לאזור הסדינים בגלל הריק שהיה בין הסדינים הפרטיים שלי. בין העבודה והלימודים שלו, היחס היחיד שקיבלתי בבית היה בעיקר מהכלבה. גם במיטה בעיקר יכולתי למצוא אותה. חום הגוף היחיד שניתן לצפות לו.
המניאק לא רצה לענות לי. אלכס ממשיך, אמר לי לדבר איתך, אבל את מתעלמת ממני. אני לא מוכן להמשיך ככה. אלכס, אני מביטה בו, אתה זוכר את הפרידה שלנו? כשחזרנו אמרתי לך שאני מוכנה לנסות, אבל שאמשיך לעשות הכל. כל מה שאני רוצה. שלא תנהל לי את החיים. אתה זוכר את זה? איך בכלל אתה מעיז להאשים אותי?
אלכס ממתן את עצמו. אני לא מאשים. אני פשוט לא יודע מה לחשוב. את מספרת לי שאתם מדברים עשרות פעמים ביום, את בעצמך סיפרת שבלילות שאני במשמרת, את איתו בטלפון עד ששניכם נרדמים. אולי הוא בכלל טיפוס מרדים כזה. אבל זה המקום שלי ואני רוצה אותו.
אני מסתכלת בו בייאוש. תניח לי. אני לא רוצָה לריב איתך. אם אתה רומז שאתה רוצה שאני אנתק את הקשר עם נדב, אני מודיעה לך שזה לא יילך. אני לא מטילה וטו על החברים שלך, אתה לא יכול להטיל וטו על החברים שלי.
אני בסך הכל אוהב אותך, הוא מדבר אל החלק שבי שעוד מאמין למילים שלו, שעוד מקווה שיהיה כמו פעם. חשוב לי שנהייה יחד, הוא מדקלם את הטקסט שלו. את חשובה לי. אני לא רוצה שזה ייהרס ככה. הוא מעלה על פניו את פרצוף הילד האבוד. אני מחבקת אותו. ראשו נימוח על כתפי כמו פירה של ארוחת צהרים. אין לי עם נדב כלום, אני ממלטת את השקר מפי. תפסיק לנג´ס כבר.
תגובות