לפנות-ערב של שלכת. היא מטפסת לקומה השניה, מוקפת זקנים משתעלים של תחילת חורף, המחזיקים שקיות ניילון בכל מיני גדלים, עם הלוגו של הקופה. בעוד רגע תהיה מול העדכן של הסניף. יממה של המתנה. אתמול קמה מוקדם, לפני העבודה. ישר אל התור למעבדה. מפהקת בחברתם של ילד המבוהל מאימת הדקירה, כמעט כמוה, וגבר גבוה עם תיק כבד וסלולרי שמחובר לאוזן מהרגע שנכנס לחדר.  בתורה היא מוצאת את עצמה מול אחות שעדיין לא יודעת למצוא וריד למבחנה אחת של בדיקת-דם.

היא סולדת מדם. מכל מראה של דם. לבדה במשפחה שלמה של רופאים, אחיות ופראמדיקים עשויים ללא חת. אבל הפעם התקווה מכסה על מראה האדום-ארגמן.  זה זה, אמר יאיר, כשהסתחררה פתאום באמצע ארוחת החג. רצה עם בחילה לשירותים והוא בא אחריה. אַת יודעת מה זה אומר, לחש לה בחיוך. חצי שנה עברה מאז הסירו מעצמם את ההגנות. היא הפסיקה, לראשונה בחייה הבוגרים, עם הגלולה. כל חודש התחיל בציפייה, ולאחריו אכזבה קטנה. קטנה, ככה יאיר קרא לזה; מעודד אותה. מנסה בעקשנות לפורר את הפסימיות המולדת שלה.

האחות מחדירה את המחט שוב. הזרוע מאדימה ופניה מתעוותות בכאב אילם. הנה, מצאה. המבחנה מתמלאת. התשובה כמוסה בה כמו הסוד בתוך בקבוק יין. המשפחה שלה טמונה במבחנה הזאת. מאז שהיא ויאיר ביחד, רצתה משפחה. אבל אחרת. יאיר היה היחיד ששמע ממנה על אבא ואמא שלא יודעים לאהוב והאמין לה. הם מתו עבורה, כשהבינה שרק בלעדיהם תוכל להיות מה שרצתה להיות. אמא שלה הייתה אומרת, את באמת חושבת שייצא ממך משהו? קופה טיפשה ומכוערת? מי את בכלל? כשהתחתנה עם יאיר לא הזמינה אותם. רצתה לצעוק עליהם ולא ידעה איך; להכאיב להם בחזרה. אפילו לא טרחה לציין את שמם על ההזמנות המודפסות. אבל לא היה זה התיקון האמיתי. זה יימצא רק בילדים משלה. שתאהב, שתחבק, שתקבל תמיד. היא נאחזת בביטחון הכובש של יאיר. בבוקר הוא אמר, חבל על הבדיקה, אנחנו יודעים שזה נכון. כל היום היא בחוסר שקט. תפוקה אפס בעבודה. רק להגיע לערב, מול העדכן הזה. הכרטיס המגנטי הכחול מחליק לתוך המכשיר. "מעבד נתונים. אנא המתן". זה עכשיו. האם פעם אחת בחייה מותר לה להיות אופטימית? רק מילה אחת על הצג היא הצליחה לפענח מתוך הדמעות שהתערפלו לה. "חיובי".