ויצאנו מהסרט
וכמו שבסוף מלחמה
שואלים מה החיילים עושים עכשיו
אנחנו שאלנו
לאן הדמויות הולכות
שעולות הכותרות
את בכית שהיא עזבה אותו
אני הנחתי את ידי על כתפך
לא ידעתי אם אתה בוכה עלינו
או שאת רוצה לדעת
אם היא הולכת באמת
בחוץ אנשים נעו
כמו בסוף העולם
ואנחנו מיהרנו הביתה
כדי לא להישרף
השקט הזה שלך
לא יכול לפענח דבר
אני ספרתי טעויות
הפסקתי שזה היה קשה
מטוסים חלפו בשמיים
אולי זה אנחנו שעוזבים
בלי להרגיש
את אומרת, שפעם ידענו לאהוב בלי להכביד במילים
אני זוכר את הבקרים
שלא הרגשנו זרים
היה בנו משהו
שרצה אבל לא ידע מה
מבחנים ושאלות
לא יכולתי לענות
התמימות שלנו
לא יכלה לנצח שום דבר
את מזכירה לי
איך בסרט הוא אמר לה שהוא אוהב
ואז נסע
כאילו מספרת פחדים בקול רם
ואני נשען על הקיר
מפה
כול חיינו נראים שקופים
ניסיתי לדמיין מה הגיבור עושה עכשיו
ומה את היית אומרת לו
יש בתנועה שלנו
משהו דמיוני על גבול הגיחוך
רציתי להשאיר חלק מתוכנו
כדי שנחזור ולקחת
יום אחד, שנהיה מוכנים
מחכים שזה יקרה
ושוב הסרט מתחיל מחדש
רק במקום אחר
אולי נכיר את האנשים
אולי נעלב ונעזוב
אני מחבק אותך אלי
נותן לצל שעל הקיר, להציג אותנו
כמו פוסטר נע, בלי תזוזה
ואת אומרת
תביט על הדמויות, איך הן חיות שם
בלי לבקש דבר
ורק אנחנו מבקשים הכרה
מה הן עושות שעולות הכותרות?
