למה? למה זה ככה? כשכולם רואים את הטוב, את רואה את הרע. מחפשת מה לא בסדר. את אומרת שאני תמימה. אני לא תמימה - אני פשוט מחפשת את הטוב גם במה שלא כ"כ טוב. כששואלים אותך משהו, ישר את אומרת בזעף "מה כבר עשיתי?" כאילו שמישהו מתלונן עליך. ואף-אחד לא מתלונן (טוב, אולי כאן ועכשיו כן...). את מעין קדושה מעונה כזאת. חייבת תמיד לעזור, גם כשזה לא נוח לך, ולא ממש צריך את העזרה שלך. יש לך זמן לכולם חוץ מלעצמך. וזה בטוח פוגע לך ולנו בבריאות. את יותר מדי טובה אלינו. ודי, זה כבר גובל בהצקה. אני יודעת שזה הכל כי את רוצה את הטוב ביותר בשבילנו, אבל לפעמים זה כבר מוגזם. כמה אפשר לשלוט לאנשים בחיים? את כל הזמן חושבת שלא נסתדר בלעדייך. תראי, רק תסעי לשבוע איזה יופי נסתדר. אבל את לא מרשה לעצמך לנסוע אפילו ליום. נשבר לי כבר מהקטעים שלך. לפעמים את ממש מחרפנת אותי. אתמול בערב, כבר חשבתי שאת משוגעת על איזה תגובה שלך שאני אפילו כבר לא זוכרת מה היה שם ולמה התחרפנתי ממך. והם, הם לא מבינים על מה אני מדברת. אמרתי להם, שבוע לבד בבית איתם ותבינו. אבל משום מה הם לא עוזבים את בני הזוג והילדים רק בשביל להבין על מה אני מדברת. הם אומרים שאני סתם מקצינה. אני יודעת שלא. אז אני שורדת, ומעבירה עוד יום ועוד יום. לא ממש סובלת, אבל לפעמים מתחרפנת עד כדי טרוף ממך ומהגישה המעצבנת שהחלטת לחיות בה. לא הכל שחור בחיים, אבל אצלך זה נדמה שכן. ובכל זאת אני אוהבת אותך. אני חושבת.
