שלחתי לו הודעה. זה לקח שנה וחצי, אבל עשיתי זאת. בלי להרהר יותר אם זה הצעד הנכון או לא. פשוט לחצתי "שליחה". וואו. איזו הקלה. ואז, אחרי 5 דקות בערך, התקשרת. שאלתי אותך אם זה אתה, ענית שכן. ריעננתי את זכרונך מי אני. אני מקווה שזכרת לבד.... דיברנו 5 דקות לערך, וזה עשה לי את היום, את השבוע, את השנה וחצי שאני חושבת עליך כמעט כל יום. האמת שבחודשים האחרונים אני חושבת עליך כל יום. על השטות שעשיתי. איך עשיתי את זה לעצמי? לך? לנו? היה בכלל "אנחנו"? זה היה פרק זמן כ"כ קצר, ובכל זאת הוא הותיר בי לאחר מעשה רגשות כ"כ עמוקים. חרטה כ"כ גדולה. אמרת לי שאתה יוצא עם מישהי. זה היה נשמע לא רציני, למרות שאתה תמיד רציני. גם כשאתה מצחיק אתה עושה את זה ברצינות. אחרי השיחה נותר בי הרושם שאולי עוד יש סיכוי שמשהו בינינו יקרה. אם רק הייתי חיה את הרגע, ולא חושבת כ"כ מהר על מה הלאה. טיפשה. זה מה שאני. טיפשה. עכשיו אני חיה עם המחשבות האלה כל הזמן, בחוסר הידיעה. ומה הלאה? מחכה לתשובה...