לחורשת בעגלתי,

לפותרת את חידתי,

זה המכתב שאני לא אשלח ישירות אליך,  כי ביקשת הפסקה.

נכון יותר לומר שאת נכנסת ל´דום שתיקה´ שלך, ואני נועדתי להמשיך ולדבר איתך. חד צדדית.

ואני לא טובה במונולוגים חד צדדיים.

השתיקה קשה עלי, רובצת עלי ומכבידה את צעדי, כואבת כל נים בי, אבל אני נאלצת לשתוק כי אני מפחדת מתוצאות הדיבור, אם ידובר.

לא אני זו שצריכה לתת את התשובות כרגע. לא אני כריתי את הבור.

לא אני זו שחשפתי הכל, לא אני זו שצעדתי את אותו הצעד קדימה ולא אני זו שהיתה רוצה לחזור את כל אותם צעדים אחורה עכשיו.

ולא שאני מצטערת על החשיפה, או על הצעד שנצעד. אני אפילו לא מכחישה שהייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. אלא שזה בלתי אפשרי. Rewind  אפשר לעשות רק בסרטים. לא במציאות.

אני מרגישה שנתתי לך את כל כולי. כשהיית צריכה מישהו שיקשיב, מישהו שיהיה שם, מישהו לדבר איתו. תמיד כשהיית צריכה חיבוק, עידוד, מה שזה לא היה.

לא שזה היה חד צדדי, לא אמרתי.  אבל עכשיו אני זקוקה לך. זקוקה לך יותר ממה שאי פעם הייתי זקוקה לך.

אני צריכה שתחזרי לחיים שלי. אני צריכה שתהיי שם בשבילי.

הצעד הזה, שהחלטת לקחת, משפיע לא רק עליך. גם אני חלק מהמשוואה הזו. ואני צריכה לדעת מה קורה איתנו.

הבטחת לי  שלא תצטרפי למועדון האקסיות שלי, שלא תלכי לי כל כך מהר. וזה לא היה כל כך מזמן, שהבטחת.

אני לא מתפקדת. אני מסתובבת עם עצבות בלב.

נכון, כלפי חוץ אני צוחקת, מדברת, משתתפת בדיונים. אבל מאחורי החיוך יש חלל.

ולצערי אני מכירה את החלל הזה היכרות אינטימית מדי.

שלחת לי הודעה. רצית שניפגש. ציפית שאענה לך.

אני יודעת שקשה לך להבין את זה, כי אמרתי לך שנלך בקצב שלך, אבל נותרתי בלי מילים. לא ידעתי מה ואיך לענות לך.

האם אני רוצה שניפגש? יותר מהכל. האם אני יכולה פשוט לכתוב את זה כאילו כלום? כבר לא.

יותר מאלפי מילין מפרידים בינינו עכשיו. זה אפילו לא כאילו את בארץ זרה. את במימד אחר. מימד שלי אין גישה אליו.

זה כבר לא לעזור לך להוציא משהו נייטראלי מתוכך. זה להוציא אותי ממך וכאן אני לא יודעת אם אני אוכל לעזור לך. נכון יותר לומר, אני ודאי לא אוכל לעזור לך.

אני אוהבת אותך יותר מהכל. את הדבר הכי טוב שקרה לי.

גם אם לא נמשיך בדרך הזו, שהצעד שלך מוביל אליה, אני רוצה אותך עדיין בחיי.  אני לא יודעת איך נוכל, אבל אני יודעת שאם תרצי נוכל.

אולם אם תמשיכי לברוח אחרי כל פעם, אחרי כל צעד קטן, אני אשבר. אני כבר על סף שבירה.  אני במקום שמאוד לא טוב לי להיות בו. מקום שלא מקדם אותי, אלא מחזיר אותי הרבה אחורה, למקומות אפלים שכבר חשבתי שעזבתי.

בבקשה תסלחי לי שבחרתי לכתוב לך מעל במה זו. לא יכולתי להביא את עצמי לכתוב לך אישית.

כל הערב אני רוצה שתתקשרי, ומתה מפחד שתעשי זאת. אני כבר יום שלם על סף דמעות. כבר מכינה את התכריכים שלנו. כבר נהייתי כמו זק"א – אני רואה ערבי וכבר מכינה את הניידת. מוכנה לאסוף את הרסיסים.

אולי הבעיה היא בי, שכולם עוזבים אותי בסוף. שגם אלה שנשבעו לאהוב אותי בכל מצב קמים והולכים בסוף.

אני מתחילה לחשוב שהסוף הוא כאשר הם מתבקשים להתחיל להחזיר אהבה, להתחיל להחזיר נתינה בכמויות שאני משקיעה בהם.

אולי הדרישות שלי לא הגיוניות. ואולי אני בוחרת את החברים הלא נכונים כל פעם. 

מצד שני, אולי אני סתם מגזימה. אולי לקחתי את זה שוב, יותר מדי קשה.

אני כבר לא יודעת, וכבר נמאס לי לנחש. נמאס לי לחיות בחושך. ונמאס לי להרגיש מנוצלת ומרוקנת.

גם לי מגיע לקבל פעם תמורה למאמצי.

מקווה שלא תחליטי לכעוס עלי, שבחרתי להתבטא כאן בצורה כזו. מקווה שהבנת אותי נכון, שלא החלטת להיבהל מפני, או להחליט שהדרישות שלי ממך קשות מדי.

הייתי שמחה אם היינו מדברות על זה, face to face אבל איכשהו נראה לי שזה לא יקרה ביום-יומיים הקרובים.

כן, הייתי רוצה לנסוע איתך לירושלים, אבל רק אם זה יהיה באמת למטרות הנאה. לא הייתי רוצה שניפגש ונדבר שיחה כבדה לפני כן ואז נלך לבלות, זה לא יהיה בילוי. זה יהיה עינוי.

אלא שעכשיו הכדור במגרש שלך.  את החלטת על החלת ה´דום שתיקה´ ואני סבורה שזוהי חובתך המוסרית כלפי גם להסיר אותו. לא לצפות ממני להמשיך ולשוחח איתך כאילו כלום. אני כבר לא בנויה למשחקים האלה.

שלך, עד שלא יוכח אחרת,

אניגמה.