צריך לשים את הכיפה על הראש. עוד רחוב אחד ואני מגיע הביתה.
אסור לשכוח גם את המנה של החומוס-פול לאבא הזקן לפני שאני נכנס הביתה. הוא כל כך אוהב את זה, וכל כך אוהב אותי על ההשקעה היומיומית הזו. אני אעצור שניה ליד חומוס השדה, בפינת הרחוב. הוא הכי טוב שיש.
מזל שאבא לא שואל מאיפה הכסף לקנות לו את המנה הזאת.
"שלום אמא!"
אוף! היא תמיד מסתכלת עלי במבט זועם כל ערב שאני חוזר הביתה. מה היא רוצה ממני, זאת? הרי אני וקובי ממש לא אותו אופי. אמנם שנינו התחלנו באותה ישיבה תיכונית, "שמות העברים", אבל מה לעשות. ככה זה בחיים. כל אחד בסוף מגלה את האופי שלו.
"שלום אבא! מה קורה? מה חדש איתך? יופי אחלה, אני ממש שמח לשמוע... היום? היום היה לנו דיון מאד מעניין בישיבה, בעניין מעשרות. תגיד אתה חושב שאם אני מביא עשבים לבהמה, גם הם חייבים במעשר? לא.. אתה אומר..."
מעניין אם הוא יודע, הזקן. אמא סיפרה לו? אי אפשר לדעת. נראה לי שיהיה לו מאוד קשה לקבל את זה. נראה לי שהוא יודע. אבל הוא בטח מנסה ככה להשפיע עלי, ולהראות שהוא חבר שלי וזה.
אני לא מבין. אם בן אדם מחפש לעצמו דרך יותר נוחה לחיות - למה להפריע לו? מה רע לאמא בדרך שבחרתי? היא כזו כבדה. למה היא לא נחמדה אלי לפחות כלפי חוץ, כמו אבא? חוץ מזה שאני לא נהנתן כמו שהיא חושבת. באמת יש לי מלא שאלות באמונה.
אולי זה בעצם אני. אולי באמת אמא לא אוהבת שאני משחק משחק כפול מול אבא, והיא רוצה שאספר לו? אולי למעשה דו-הפרצופין שלי הוא זה שמקומם אותה?
ורוח הקודש בוכה ואמרת: למה הלכת, בני?
תגובות