בעז"הי
וסיפר רבנו ז"ל שפעם אחת ביקש תלמידו לדעת מקום מדורו בגן עדן, ורבנו ז"ל לא היתה דרכו בנסתרות, ובקש לטורדו ממנו ולא הניחו.
וכשראה שנכסוף נכסף תלמידו ז"ל לדעת מקומו, אמר ודאי מן השמים רוצים כן, והלך וטבל, עלה ונסתפג, וקידש עצמו וכו', ואמר מה שאמר, עד שאמרו לו מן השמים לך למקום פלוני ושם תראה את איש פלוני והוא שכנו של אותו תלמיד.
ונסעו הוא ואותו תלמיד לאותו מקום, וכשנכנסו לאותו עיירה הלכו למקום שבו התפללו (שקורין שטיבעל) ושאלו שם אודות פלוני, ואמרו להם שאין יודעים אותו פלוני היכן גר הוא ומה מעשיו,
אבל שילכו להבית-מרזח ששם קובע מקומו ברגיל.
והלכו שם ומצאו אותו פלוני, והיה מראו כיהודי פשוט, ולבושו כדרך שלבושים יהודים, ופניו סמוקות. ואותו תלמיד הפציר ברבנו לראות מה מעשי אותו פלוני, שרצה להכיר שכנו שלעתיד לבוא. וראו שאותו פלוני דרכו בכל יום לסעוד לבו בפת שחרית בבשר (שקורין סטעייק) והיה שותה יי"ש (שקורין וודקא), והיה מאריך מאוד בסעודתו, וכן בכל ג' סעודות. וסיפר רבנו עוד מזה איך שהיה מאריך בסעודות והיה עניין פלא ממש.
ואותו תלמיד נכנס בלבו שמץ ספק, שמא הוא יורש גיהנם ח"ו, שיושב ליד אותו בעל-תאוה, ואמר לשאול אותו היהודי על כך.
והלך ושאל אותו היהודי, למה תהיה בזוללי בשר וסובאי יין, ולא היית כמנהג שאר אחב"י שממעטין בסעודתן (חוץ מסעודת שבת ושאר יו"ט, וסעודת פורים ועיו"כ וכו'), וכי תרבה תאוותך מה יתן לך, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו'
ואמר לו אותו היהודי, שראה באותו תלמיד שנכר בבגדיו שהוא ת"ח, לא את תאוותי אמלא, ולא זולל וסובא אני, אלא אבי זכר צדיק לברכה היה גר בעיירה פלונית, שקרויה מאחז, ומשראתה הרשות שאין לה חפץ באותו מקום, אמרו לכו ונפיצם מאותו מקום, וכשבאו להוצאו היה קל בגופו, שכל ימיו ביסורים וחוליים רעים, וכראיתי זאת בי נשבעתי שאם יאחזו בי שוטרי המלכות יצטרכו לטלטל הרבה יהודי (מיט א גרויסע יידען).
וכשסיפר רבנו זה הסיפור בכה מאד, ואמר אוי אוי לנו, אוי להם לבנים שגלו, ואוי להם לעיניים ששתיהן בוכות ואין אחת מהן רואה בבכי חברתה ומצטערת בצרתה, ואינן מנחמות זו את זו.
ואמר רבנו שיותר ממה שהוא בוכה, בוכה הוא על שאינו בוכה.
תגובות