בעזרת ה' נעשה ונצליח
הם צעדו לאורך השביל. היה זה לילה מהלילות המוארים ביותר בשנה, ליל ירח מלא.
לא שהייתי שם, אבל יובל סיפר לי שבמשך ההליכה הארוכה שארכה כשעתיים ריח הפרחים המגוונים בשלל צבעים ומינים, מילא את אפם וחלחל אט אט אל ריאותיהם.
כן, עד עכשיו יש בי צער עמוק, כבור ללא תחתית על כך שלא הייתי שם. אם תשאל את יובל ורועי ודאי יאמרו לך שמבולבל אני וכמובן שנוכחתי במקום, אלא שטעות בידם ואינם רואים שהם אוחזים בדברי כזב. נכון, יש לי תמונה בה אני נראה מחובק בזרועותיהם של שני חברי אלו, אך היכן זרועותי?
אל תחשוב שהנני אדם המנותק מן המציאות או שדעתי נטרפה עלי, מודע אני לכך שבגופי הייתי שם באותה שדרה בלילה ההוא אך אני, היכן הייתי? לא שם.
סבורני שצערי על חוסר נוכחתי בוקע ממקום שהוא הכי שלי רק שלי, המקום השליו והבריא שהיה לי לבסיס בחסד עליון. אילו הייתי מודע לבסיס זה ולעוצמתו בטוחני שהייתי רואה את זרועותי בתמונה אלא שחוט ארוך של ערפל שנשרך כבר שנים אחר בסיסי נכרך סביבי ולפט את צווארי כמאיים להורגני, לא את גופי אלא את תחושותי.
יצאתי הלילה לתור אחר ריח הפרחים שבשדרה כמנסה לתפוס משהו שחמק מבין אצבעותי, משהו שנראה לי חיוני ביותר ומשום כך צערי הגדול. לא הזמנתי את יובל ואת רועי להצטרף אלי משום שחשתי שאין הם יהיו פנויים לבוא לעזרתי בדבר שאולי יראה בעיניהם כחסר משמעות או שמא מובן מאליו.
ככל שחיפושי נעשו מדוקדקים יותר כך לפת החוט המעורפל את צווארי בחוזקה יתירה. רצתי, נעצרתי ושוב רגלי נשאו אותי במהירות, תוך כדי ריצתי הרגשתי את מטר הדמעות שירד מעיני על גבי לחיי, על שפתותי ולבסוף על צווארי. בנגיעות קלות החלו דמעותי למוסס את החוט החונק אך לא רק זאת- זרועות רבות נשלחו לעברי על ידי עוברים ושבים ואנשים שנמצאים שם בדרך קבע. חבקוני, לטפוני ופרשו את כפי כלפי השמיים המוארים באור הירח ובעודי נושא תפילה, נתגלו לי זרועותי בחבקם את ידידי.
