כל חיי חשקתי למצוא את אשר יוכל להכיל את תמצית הווייתי, מחשבותיי, תחושותיי, התפעמויותיי ומכאוביי.
זה מה שגרם לי לפתוח בריצה וגישוש הולכים וגוברים ביום שלישי שלאחר חג בפסח.
כבר עבר הרבה זמן מאז, אחת עשרה שנה, אם זכרוני אינו מתעתע בי.
הסתיים החג ואני כמו רוב האנשים שבכל זאת שומרים על מעט מסורת ולא אכלו חמץ בפסח, יצאתי לתור אחר לחם פריך שיספק את תאוותי לחמץ. לא שאני מעריצה גדולה של לחמים אלא שיש משהו בלחם דווקא בפסח, כאילו אלוקים ידע שבדיוק בפסח, המאפיה שליד ביתי תאפה את הלחם שמריח הכי טוב ובגלל זה אסר לאכול אותו.
ובכן, יצאתי את ביתי לכוון המאפיה הסמוכה בעוד אפי תר אחרי משבי הרוח שנשאו עימם את הריח הנפלא שכמעט ויכולתי לחוש בטעמו ואפילו לנגוס בו- בריח. יש משהו בריח שלוקח אותי למקומות שידעתי פעם, מקומות שהותירו את חותמם באופן ניכר, לפעמים אפילו לעין. אך הריח הזה שחלחל היישר אל תוכי ומילא את כל כולי, לא היה מן הסוג הנוכחי, היה בו משהו שונה, משהו סוחף, נמנע מן העבר, מוביל למקום חדש.
ירדתי בפסיעות קלות במורד המדרגות, השבורות למחצה, ומצאתי את עצמי ניצבת מול מספר גדול של אנשים ומוכר אחד.
ראיתי את רגלי האנשים מתרוממות, ראשיהם מנסים להתעלות מעל לראשו של זה שעומד לפניהם ועיניהם מנסות בשקיקה לשלוח מבט חפוז ברקיקים, עוגיות ובצקים למיניהם שהונחו בנחת על מגשי ענק, מחכים בציפיה להכנס לפיותיהם של אלו החושקים בהם.
להפתעתי לא נאלצתי לחכות זמן רב עד שהגיע תורי, אם לומר את האמת, המוכר פנה אלי
מיד כשהגעתי ולא משום שהכיר אותי, אלא שהוא פשוט הספיק לספק לכל שאר הלקוחות את מבוקשם כהרף עין. כן, זהו כוחו של החמץ וזו יכולתו של מוכרו.
כשפנה אלי המוכר, כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לקנות. סירבתי בעדינות, פניתי לאחור והושטתי את ידי לכמה מן הלקוחות שעמדו מאחורי, הובלתי אותם אל ביתי וביחד-
אכלנו מצה.
