זאת הייתה תקופה קשה. תקופה קשה מבחינת הכל. הרגשתי שאני חייבת ללכת, חייבת להוציא את עצמי מהבית. ראיתי שאורי ועמית משוטטים בבית בחוסר מעש, משועממים. "דוד" אמרתי "חייבים להוציא את הילדים מהבית, בוא ניקח אותם לטיול קצר". דוד הביט בי ורמז באצבעו על ערמת הניירות שנחה על שולחנו- "מיכלי, יש לי הרבה מבחנים לבדוק.. תוכלי לקחת אותם לבדך?" רציתי לומר לו שהוא חייב לקחת הפסקה, להקדיש קצת יותר זמן לעצמו ולילדים אבל אמרתי לו "כן,אין בעיה". הכרזתי במלכותיות "הולכים לטיול!" ועמית ואורי החזירו לי בקריאות התלהבות. ארזתי את עצמי, את הילדים וכמה נשנושים לדרך. בחניה דוד הספיק לתפוס אותי "מיכלי, תודה. אני אוהב אותך. המון" ונתן לי נשיקה חמה. כמה שהמשפט הזה מרגש אותי כל פעם מחדש.. "נחזור לפני 6, להתראות" אמרתי ונכנסתי לאוטו.

אורי ועמית, עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת צעקו "אמא! לא לשכוח לשים חגורה!" (וכאן אני מודה לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים שבזכותה ילדיי החכימו ולמדו את כל התשדורות בע"פ) יצאנו לדרך. אורי ועמית שיחקו מאחור  במשחק האהוב עליהם-"נגיד ש.." אורי התחיל: "נגיד שאני רופא ואתה חולה ואני מציל אותך ממחלה מאוד מסוכנת.." עמית התקומם: "זה לא פייר! אתה תמיד בוחר להיות הגיבור!" לא הקשבתי להם. הייתי מרוכזת במה שמסביבי, אף פעם לא יוצא לי להתרכז בדרך היפיפיה מחוץ ליישוב, הנוף ההררי עם גוונים של אדום, חום וצהוב והשקט הזה..השקט.

בבת אחת זה קרה וקטע את מחשבותיי. ירייה חתכה את האויר. לקח לי כמה זמן להתעשת ולהבין-יורים עלינו. סחטתי את הגז, עד הסוף. רק שזה ייגמר, רק שהם יפסיקו לירות! אבל זה לא הפסיק. "אורי! עמית! תורידו את הראש!" צעקתי. "אמא! אמאאאאאאא!" שמעתי אותם צועקים מאחור "ילדים, תגידו עם אמא: "שמע ישראל!ה´.."

פתאום ראיתי שחור, שחור גדול, ראיתי אותי, בשמלת כלולות יחד עם ההורים שלי, בחתונה שלי. ראיתי את דוד שלי, עומד שם כולו נרגש. ראיתי תמונות שלי ושל דוד מטיילים. ראיתי את פניו של דוד בברית של אורי. אורי. הבן הבכור שלי, ילד שמח ויפה כל כך.. רק לפני חודשיים חגגנו לו יומולדת 5 .ועמית שלי! הוא כמעט הרג אותי בלידה אבל אחרי שראיתי אותו התמלאתי בשמחה שלא ניתנת לתיאור. המשפחה שרציתי להקים. עוד כשהיינו חברים החלטנו, דוד ואני, שנביא הרבה ילדים, שנגדל אותם לתורה ומצוות ונגור ביישוב קטן עם שבילי אופניים ואנשים שכולם מכירים את כולם ולכולם אכפת מכולם.. ומה עם דוד שלי?!ומה עם הילדים שלי?!ומה עם החיים שלי שרציתי וחלמתי ודמיינתי...

מדהים איך אפשר להעביר 24 שנים בשניות ספורות.

לע"נ כל הקדושים והטהורים שנרצחו בדמי ימיהם הי"ד