ביום של חורף די בהיר,
הלכתי לרופא בכיר.
אמרתי לו בלחישה:
"כרות את ליבי, בבקשה".
השיב לי וקולו איתן:
“בלעדיו הן לא ניתן
לחיות, לנשום להתאהב,
לומר דברים מכל הלב”.
הבטתי בו במעט חשש:
"ליבי עדין הוא ומרוגש,
אקנה מיד לי לב חדש,
כזה של אבן, שלא חש".
הביט בי דוקטור החכם
מבט עיניו היה כה חם,
הרים גבה שלח קריצה:
"רקחתי בשבילך עצה.
כל בקר, ערב, צהריים,
הכניסי את ליבך למים.
מי קרח צוננים מאוד,
עם קצף שעושה בועות.
השרי אותו שלושים דקות,
שטפי סימניי חיבוק ונשיקות
זכרי – אסור לך עוד לבכות
לא לחלום ולא לחכות”.
הקשבתי לו ברצינות,
בוחנת את האמינות,
הופכת שוב ושוב דבריו,
בוחנת את מבע עיניו.
אמר: “נסי! מה כבר תפסידי
בסוף תודה הן לי תגידי
בגדייך חיש מהר הורידי
אדגים לך. אגב – שמי הוא גידי”.
או אז הבנתי המרשם.
גם הרופא כאן מיוחם!
זרקתי לו מאה שקלים
ויצאתי משם ללא מילים.
