ביום של חורף די בהיר, הלכתי לרופא בכיר. אמרתי לו בלחישה: "כרות את ליבי, בבקשה". השיב לי וקולו איתן: “בלעדיו הן לא ניתן לחיות, לנשום להתאהב, לומר דברים מכל הלב”. הבטתי בו במעט חשש: "ליבי עדין הוא ומרוגש, אקנה מיד לי לב חדש, כזה של אבן, שלא חש". הביט בי דוקטור החכם מבט עיניו היה כה חם, הרים גבה שלח קריצה: "רקחתי בשבילך עצה. כל בקר, ערב, צהריים, הכניסי את ליבך למים. מי קרח צוננים מאוד, עם קצף שעושה בועות. השרי אותו שלושים דקות, שטפי סימניי חיבוק ונשיקות זכרי – אסור לך עוד לבכות לא לחלום ולא לחכות”. הקשבתי לו ברצינות, בוחנת את האמינות, הופכת שוב ושוב דבריו, בוחנת את מבע עיניו. אמר: “נסי! מה כבר תפסידי בסוף תודה הן לי תגידי בגדייך חיש מהר הורידי אדגים לך. אגב – שמי הוא גידי”. או אז הבנתי המרשם. גם הרופא כאן מיוחם! זרקתי לו מאה שקלים ויצאתי משם ללא מילים.