ארצי האהובה, אומללה שלי, דם ואש ותמרות עשן, יהלכו בינות שדותיך. מלאכים רבים לקחה אדמתך אליה, הותירה על פניה רק מתי מעט, משוטטי דרך ללא מוצא, שפופיי גו, משפיליי מבט. היאך הובלת את בניך, לנתיב לא נתיב, דרך כל מדוריי גיהינום. והלא ארץ זבת חלב הינך, ברכך אלוהים בשפע רב, תשעה קבין של יופי אצילי. בינה ודעת יהלכו ביינות משעוליך, ריחות הדרים ניחוחות אביב, צל עציי זית, פרי תאנה, גפן, תמר ורימון. ראי ענקיי עברך המפואר, מביטים ודמעה בקצוות עיניהם, איך נפלה בארזים השלכת, איך יידומו איזוביי הקיר. מסלול כה ידוע מראש, טיפוס למרומיי ההר ונחיתה כואבת בתחתית השאול. עם ישראל ארץ ישראל. שלמה? חצויה? מפולגת. מגדל בבל, בלל אלוהינו את שפתינו. אין עוד דין ואין דיין. הלסדום ועמורה היינו? אנה מועדות פנינו? אנא, אלוהינו, הגדול במרומים, נתב את דרכינו!!!