כל חיי כוונו ליחד הזלתי תקוותי כמים כי מיאנת להתמזג, שאיפתי נפקה כנחל יורד, משיק בצד הים הגדול. ידעתי כי הפעם אתן לך להיות לבד, למשך שנה שנתיים להחריש כך בינתיים, לספוג מירב שגיונותייך שעלו במיטב שנותייך. עת זריחה עלתה ליבך נמוג כשקיעה כי החרש החרשת עת עזבתי מסלולך ונשאתי כנפיי הלאה. הדרורים נסקו למרפסת לארח חברה לבדידותך הפזורה זעיר פה,זעיר שם כפתותי לחם לחים הספוגים ברצון דמעותייך: הם שלך והם שלך