רצנו בחושך, בצעדים חרישיים. השתרר שקט. אף אחד לא הוציא הגה. קולה של הרוח הקרירה שהכתה על פנינו נשמע ורעש אבני החצץ הנשחקות תחת הרגליים הכושלות, אך בטוחות בעצמם. חשבתי לעצמי- מה את עושה עכשיו? האם את יושבת בחדרך, ושומעת את אחת הקלטות השקטות שאהבנו להאזין להם ביחד, או אולי יושבת במיטתך וחושבת לעצמך… אולי אפילו עלי, הבן שלך- אני, שגידלת אותי במסירות מאז שהייתי קטן,כבן יחיד- שהתקשית כל כך להפרד כשהתגייסתי לצבא… פתאום התחילה אש. עוד יריה נורתה, ועוד חייל נפל. רצתי מאחורי חבר טוב שלי, יריתי בלי הפסקה ובלי לחשוב. רק עכשיו, אמא- הבנתי עד כמה אני קשור לאדמה הזאת, עד כמה היא חשובה לי ומביעה בשבילי המון. על האדמה הזו- ובשביל האדמה הזאת, נפלו כל חברי הטובים ביותר. ונפלו כגיבורים. אם אהיה אחד מהם, אמא- אל תצטערי בשבילי. תהיי גאה בי. ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ הוא הזדקף על הטנק והתחיל לחלק הוראות. בלי היסוס. בלי לחשוב. "תתפסו מקום להסתתר!!!" הוא צעק, כשהוא כולו חשוף לאש. "המפקד"!! צעקתי, כשראיתי כדור טס לעברו. אך הוא הביט בי במבט מלא משמעות. בקצה פיו הבחנתי בחיוך. ואז, הוא נפל. ולא חזר עוד. אבל את המבט הזה, אני כבר לא אשכח לעולם…