השעה היתה רבע לשלוש בלילה. היא ישבה על הגג המואר, מתנדנדת על ערסל. מולה התנוססו הרים גבוהים- הרי יהודה... מעבר להרים האלה הוא חיכה לה. גבוה. שחרחר. מחייך.... האבא שלה. כל כך הרבה פחדים, וחששות, והנה היא כאן. ומחר היום הגדול... היא דילגה למטה, יישרה את השמלה הלבנה, ותקעה מחדש את הפרח הצהוב בשיערה המתולתל והשחור. אח"כ הסתובבה, ונכנסה אל תוך הבית. היא עמדה מולו, נרגשת. שותקת. לא יודעת מה לומר. והרוח ליטף בעדינות את הנערה שעמדה מול הקבר הדומם.