פעם היה מלך שהיו לו קריזות ומדי יום ביומו היה מוציא צווים ופקודות לנתיניו. נתיני הממלכה, אנשים פשוטים ברובם, תמיד צייתו ומילאו אחר ההוראות. פעם למלך היה גירוד בלתי ניתן לעצירה ברגל שמאל, הוא רקע ברגלו, התלונן ולא חדל מלגרד עד שרופאו מרח לו משחה שהרדימה לו את הרגל והוא לא הרגיש גירוד. הוא לא הרגיש כלום ברגל, הוא לא הרגיש את הרגל בכלל, בקושי יכול היה לדרוך עליה וזה גרם לו לפקוד על נתיניו, שעד להודעה חדשה כולם מדלגים על רגל ימין. כזה הוא היה המלך, השגעונות שלו הוצגו ברחבי הממלכה על ידי נתיניו. שלושה ימים דילגו להם האנשים על רגל ימין לכל מקום שהלכו ומכל מקום שחזרו. מהבית למכולת, מהעבודה למסעדה, מהבית ספר לחצר. אחרי שלושה ימים רגל שמאל של המלך חזרה לתפקד והוא הוציא צו שמבטל את הפקודה וכי אפשר להלך על שתי רגליים. דוגמא נוספת לשיגעון של המלך- פעם חרבנה לו יונה על הכתר ולכלכה אותו ואת שערות ראשו. אם יש דבר שהמלך היה אובססיבי לגביו זה היה השיער שלו. היה לו שיער חום וחלק, הוא חפף אותו בשמפו מיוחד שהוכן אך ורק בשבילו וטיפל בו במסירות. המלך כל כך התרגז ממה שנחת עליו ועל מי שהנחית לו את זה על השיער המטופח שלו, עד שפקד בו במקום להשמיד את כל היונים שמתעופפות להן בממלכה. מיד כשהופץ הכרוז ובו הפקודה, נבהלו קוסמים, בוני שובכים, חברי ארגונים שונים לזכויות בעלי חיים, צפרים וסתם אוהבי חיות, ובאו בדרישה ובתחנונים אל המלך שיבטל את רוע הגזירה. המלך לא שוכנע ואף שלח חלק מהמתנגדים לכלא לאחר שהואשמו בהתפרעות ובביזוי המלך. היחידה שיכולה הייתה לשכנע את המלך שישנה את פקודותיו, או יבטל אותן ויקל על תושבי הממלכה מעולם של הצווים המוזרים והנוקשים (ולעיתים גם מגוחכים), הייתה אמו. היא הייתה קשישה חכמה מאד, שמאז שהוכתר בנה שימשה לו כיועצת ופעמים רבות הצליחה לשכנע אותו שיחדל מלהפיץ צווים משונים. אילולא שכנעה את בנה לבטל את הפקודה, הממלכה הייתה מתמלאת בפגרי יונים ומתחילה להסריח. המלך ביטל את הפקודה כעבור שבע שעות מרגע שהופצה ולמעט יונה אחת שנהרגה על ידי חתול רחוב עשר דקות לפני ביטול הפקודה, כל יוני הממלכה המשיכו להתעופף באין מפריע. כל המתפרעים שוחררו מהכלא והמלך חבש שוב את בתרו לאחר שנשטף ונוקה. בוקר אחד בא המלך להתיישב על כסאו, הניח את ישבנו על הכרית הרכה המרפדת את כס מלכותו ונפל ארצה. הכסא נשבר. המשרתים מסביבו חנקו את צחוקם בגרונם וחשו מיד לעזרתו. המלך, חבול, מובך וכעוס, התרומם, ניקה את עצמו, הסתכל על הכסא המפואר שהיה שבור ומיד הכריז כי אין איש בממלכה רשאי לשבת. בטרם הופצו הכרוזים שכנעה אותו אמו שיקל במעט את רוע הגזירה והמלך שינה את נוסח הפקודה- חל איסור מוחלט לשבת על כסאות וספסלים עד להודעה חדשה. ההודעה החדשה הייתה קנייתו של כס מלכות חדש כי את הכסא השבור לא היה ניתן לתקן. זה לא פשוט למצוא כסא למלך שרצה כסא בדיוק כמו שהיה לו. בשביל כסא כזה צריך לכרות יערות אלונים בשבדיה, עצי מהגוני באמריקה הצפונית ולהזמין נגר מיוחד מגרמניה ששמו נודע למרחקים בשל אמנות השיוף שלו. את הריפודים מאיטליה, בדים מהודו וכריות מצפון אפריקה. הכרוז הופץ לפנות ערב, בשעה שבתי הקפה והמסעדות מתמלאים באנשים שבאים לשבת, לשתות ולאכול. הצו הפתיע את כולם, יושבי בתי הקפה קמו ממקום מושבם ושתו בעמידה. הסועדים במסעדות סעדו את ליבם בעמידה. זוג אוהבים שישב על ספסל בגן ציבורי נאלץ לעבור לשבת על הדשא. למחרת בבתי הספר ההומים ילדים היה קשה ללמד, ויותר מזה, היה קשה ללמוד. התלמידים עמדו במשך כל השיעורים, רגליהם כאבו, הם איבדו את כושר הריכוז וחלקם התיישבו על השולחנות וכתוצאה מכך נשלחו למנהלת בשל חוצפתם. החיים השתנו מאותו ערב שהופץ הכרוז, בתי הקפה והמסעדות התרוקנו, אנשים אכלו בביתם על הרצפה, השטיח, או בעמידה. אנשים החלו להתיישב פתאום ככה סתם באמצע הרחוב, על המדרכה או על הדשא, הם היו עייפים מעמידתם הממושכת כל היום. חלק מהנתינים חשבו להתקומם, לדרוש מהמלך שיבטל את הצו. כבר שבעה ימים ושמונה לילות תושבי הממלכה מתקשים לתפקד, אבל כולם ידעו שאת המלך קשה וכמעט בלתי אפשרי לשכנע. הם גם שמעו סיפורים לא נעימים על הכלא, שמן הסתם יושלכו אליו אם יעזו להתקומם או להפר את הצו. יום אחד החליט אחד הנתינים שהוא רוצה לשתות קפה כמו שצריך, לא בעמידה ולא בישיבה של אחד הפחים שהובאו קרוב לשולחנות בכדי שיהיה אפשר לשבת, הרי המלך לא אסר לשבת על פחים. אותו אדם לקח כסא והתיישב עליו בנחת. הוא לגם את הקפה שלו וחייך חיוך רחב. היה לו נוח, מאד נוח. אנשים שעברו לידו הסתכלו, חלקם מתפעלים וחלקם מבוהלים. לפתע הגיעו שני חיילים ממשמר המלך, תפסו את הפושע והשליכו אותו לכלא. כלא הממלכה לא היה גדול, לעיתים לא היה בו צורך שכן לא היו יותר מדי פושעים ומפירי חוק בממלכה. בכלא היו חמישה תאים ובכל תא שתי מיטות. באותה עת הכלא היה ריק למעט אדם אחד רזה עם רסטות ארוכות ומבולגנות, הוא הואשם באחזקת סמים קלים. כבר שבועיים הוא מרצה את מאסרו בכלא, משועמם ובודד ולכן הוא התחיל להציק לשומרים שלו, לדבר איתם ולשיר להם. הם לא יכלו לסבול את זה יותר אז כשהגיע האסיר החדש הם ישר זרקו אותו לתא של איש הרסטות, שכל כך שמח למראה חברו החדש לתא עש שהוא קם וחיבק אותו ואף הזיל דמעה. הם התיישבו, כל אחד על מיטתו והחלו לדבר. איש הרסטות סיפר לחברו החדש שהוא יושב על סמים והחדש חשב רגע ואמר שהוא יושב על כסא. שבועיים בדיוק ישבו נתיני הממלכה על הרצפה, על הכביש, על חומות בטון נמוכות, על הדשא ובעצם על כל דבר שהוא לא כסא או ספסל. כסא מלך החדש הגיע לארמון, המלך הביט בו בעיניים נוצצות ובחיוך רחב כמו ילד קטן שרואה ממתק. הוא בחן את הכסא, נגע, מישש, ליטף, נהנה מנוקשות העץ ומרכות הריפוד, התיישב על הכיסא וקרן מאושר. לא עברה שנייה ומייד המלך קם על שתי רגליו, המשרתים כבר נבהלו כי חשבו שהכסא לא מוצא חן בעיניו והם ייאלצו להמשיך לעמוד עד שהמלך יתרצה, אבל המלך קם רק בכדי לבטל את הצו שאוסר ישיבה על כסאות וספסלים, כי המלך נותן ומבטל פקודות רק בעמידה.