דודתי מתה אתמול. אולי היה זה היום. אני לא בכיתי. יש לי בעיה בעיניים. אני לבשתי את בגדיי השחורים וניגשתי אל בית האבות. השומר הזקן, ז'אק מצמץ בשפתיו ואמר לי: היא הייתה זקנה. כולם כאן זקנים. זה בית זקנים כאן, כך אמר. הוא הציע לי כוס תה ואני אמרתי רק: כבר שתיתי.
(לפתע, חזר אלי הכל בחטף: אני צנחן בלונדי, בנו הבלתי חוקי של עסקן מפלגתי. יום אחד אחליט לצנוח לתוך חוטי חשמל)
היה חם מאוד והשמש סינוורה אותי. הלכתי אחרי ארונה והכומר אמר את הברכות. עמדנו שם שנינו והפועלים הורידו את הארון לקבר.
שכחתי להסביר איך מתה: דודתי הייתה מלווה בריבית. יום אחד שכבתי בחדרי החנוק ואמרתי בליבי: כבר חודש אני שוכב כאן, מתענה! היום אלך להראות לה את קופסת הסיגריות שלי.
הלכתי לשם והיא פתחה את הדלת ואמרה: אתן לך עשרים קופיקות. היא נכנסה לחדר הסמוך ואני רוצצתי את גוגולתה.
שכחתי לומר: בילדותי, בירושלים בשנות הארבעים אבי היה ספרן ולאמי רוח רוסייה עדינה. לאחרונה, התברר שהייתה משוגעת. היא התאבדה, אתם יודעים.
תגובות