"סליחה, אפשר לשבת כאן?" האוזניות היו תקועות לי עמוק באוזניים, לא שמעתי. "סליחה, בחורה, את יכולה בבקשה לפנות לי מקום?" בזווית העין קלטתי שהאשה מבקשת ממני משהו,  ולפי תנועות הידיים הבנתי שהיא רוצה לשבת בכסא שלידי. הזזתי בזהירות את הנרתיק של הגיטרה ופניתי לה את הכסא.

"תודה" היא התיישבה באנחה שלא שמעתי אבל ניחשתי לפי המבט.

היא לא נראתה צעירה אבל גם לא זקנה כל כך, פנים נעימות כאלה, רגועות, נראה שהיא חזרה מהעבודה והיא חושבת על הילדים שלה שמחכים בבית... זימזמתי לעצמי את השיר "רֵנֵה" שהתנגן לי בָּנָגן. היא שוב הסתכלה לעברי במבט שנראה כמו  "הנוער של היום", אז ניסיתי להתעלם, אך נראה שהיא רוצה משהו אחר.

הרגשתי חייבת, אז הוצאתי את האוזניות ותקעתי מבט בחזרה: "מה?!" "רק אם תוכלי להזיז קצת את התיק, הרגליים שלי קצת כואבות..." היא ביקשה בעדינות. "אין בעיה" עניתי בלארג'יות ודחפתי על עצמי את התיק הגדול שבשילוב הנרתיק של הגיטרה היו למעמסה די רצינית על הרגלים שלי.

היא המשיכה להסתכל לכיווני, בעצם, לכיוון הנרתיק של הגיטרה.

המבטים שלה כבר איימו לשרוף את הנרתיק "זו גיטרה" אמרתי לה.

היא הסבה מבטה לעבר פניי ונדמה לי שראיתי איזה ענן מוזר בעיניה. "את מנגנת?" היא שאלה אותי. איזו שאלה מוזרה, חשבתי "אממ... כן, מכיתה ו'" היא חייכה "ולאן את נוסעת עם כל הציוד הזה?" הבנתי כבר שהקטע שלה בנסיעה זה להתעניין באנשים תמימים שכל חטאם הוא לקחת איתם גיטרה באוטובוס, אבל החלטתי לשתף פעולה "אני נוסעת לבחינות כניסה לבית ספר למוזיקה" היא הסתכלה עלי "את רוצה ללמוד מוזיקה?", "החלום שלי- זה להיות מוזיקאית!" עניתי בחיוך.

"וואו!" צחקה האשה הזרה "מעניין איך ומתי זה ייתנגש לך עם המציאות...". לא הבנתי "מה ז'תומרת?" היא חייכה אלי, ובעיניה עננים כבדים המכסים את השמש , "הייתי יכולה פשוט לומר לך 'כשתגדלי תביני' אבל אני יודעת כמה זה מרגיז... אם יש לך סבלנות, אספר לך קצת על עצמי" טוב, היא נשמעת שיש לה משהו מעניין לספר "למה לא?!" זרמתי איתה.

_ _ _

הייתי צעירה, וחלמתי להיות אשת הי-טק מצליחה. היו לי ציונים טובים, אהבתי מחשבים ובכל האנרגיות למדתי, השקעתי וקיוויתי להיות מינימום "אשת ההיטק הצעירה המצליחה ביותר בישראל".

התחתני בסוף הלימודים, בעלי למד בישיבה מרוחקת, בדרום, חיפשתי שם משרה שתתאים לרמה המקצועית הגבוהה שלי, אבל לא היו צריכים מישהי כל כך חכמה ואקדמאית שם... והיה לנו חשוב לגור, לפחות בשנים הראשונות ליד הישיבה, כך שנאלצתי לעבוד כמזכירה. בהתחלה התבאסתי, אבל אז החלטתי שמה שיבוא-יבוא, אני אהיה שמחה ואזרום באמת עם המציאות, והעיקר שיש לי עבודה ויש כסף להביא הביתה.

לאחר כמה שנים, חזרנו למרכז  וחיפשתי שוב עבודה שתתאים למקצועי.

זה היה אחרי המשבר בתחום ההי-טק וממש לא היו משרות פנויות, במיוחד לא לאחת כמוני, שאין לה נסיון...

מצאתי עבודה אחרת, לא קשורה להי-טק, אבל בסדר.

אחר כך נולדו ילדים נוספים וכבר היה קשה לעבוד, אהבתי אותם, רציתי להיות איתם,  לא רציתי שמטפלת תטפל בהם כל היום במקומי ואני אראה אותם בחמש  או לפני השינה. החלטתי שהם יותר חשובים לי מההי-טק, וכך, נגנז-לו החלום ל-18 שנה לפחות...

מצאתי עיסוקים בשביל הלב, חלומות אחרים, עיסוקים נוספים שאהבתי, יותר מציאותיים, נוחים ומתאימים לחיים שלי ולסדר עדיפויות שלי, כבר לא היה לי רצון כל כך חזק לחזור להייטק...

אז אני אמנם לא אשת היי-טק, אבל אני כבר לא חושבת שזה כל כך משמעותי. אני עושה דברים שאני אוהבת, אני אמא, ואני מאושרת. 

_ _ _ _

היא סיימה, אני שתקתי. האוטובוס התקדם בעליה, ואפשר היה לשמוע את המנוע מתאמץ.  "למה סיפרת לי את זה?" שאלתי בשקט. האשה הסתכלה אליי "חלומות זה דבר טוב. חלומות נותנים לנו תקווה.  אבל עם חלומות לא תמיד קונים לחם במכולת. חשוב שתבדקי טוב מה סדר העדיפויות שלך, ואם באמת זה מתאים לחיים שלך, וגם אם הכל נכון- תדעי שלפעמים החיים מובילים אותנו למקומות שלא חלמנו עליהם, והאושר הוא לשמוח בכל מציאות..."

הסתכלתי על התקרה, על נרתיק הגיטרה, על החלון... רק לא לפגוש במבט הזה, המפוכח כל כך, המוכיח... הרגשתי כמו בלון הליום שממריא לשמיים, למרחבים, ופתאום מושכים לו בחוט ומצמידים אותו לקרקע... הנחיתה שהיא ספרה עליה נשמעה כואבת.

אני לא רוצה!! התמרד קול בתוכי. "החשבון הזה כואב, אבל הוא הכרחי" לחשה. הצצתי אליה. נדמה לי שראיתי דמעות בעיניים הזרות.  היא תלתה את התיק על הכתף והתרוממה, "אני צריכה לרדת, שיהיה בהצלחה!"  ראיתי אותה יורדת בזהירות במדרגות, והולכת. צעדים זהירים אבל קלילים.

הבטתי בחלון. ראיתי שם נערה עם תיק של גיטרה.

ודמעות.