זאת הפעם האחרונה שאני מקשיבה לך, קפיש?
קפיש, אין בעיה. (כן כן בטח, כמו תמיד, כל פעם מחדש זאת הפעם האחרונה...)
מה את מחייכת? אני רצינית!
___________________
איך כל פעם מחדש היא מצליחה לגרום לי לרקוד לפי צלילי החליל שלה? כשהיינו קטנות זה היה טבעי, היא הציעה רעיונות ואני בשמחה הלכתי אחריה. תמיד היינו עולות בשביל המתפתל לגבעה שבסוף הקיבוץ, במקום שנגמרים הבתים והטבע מתגלה ביופיו, מרימות כל סלע קטן שפגשנו בדרך (למרות שהסבירו לנו שזה אסור, כי עלולות להסתתר שם חיות מסוכנות), משתעשעות עם כל אורי-כדורי שהצלחנו לתפוס ברשתינו (בדרך כלל כפות הידיים) שבכוחותיו האחרונים ובתקווה שנעזוב אותו לנפשו, התעגל למעין כדור (ומכאן גם שמו). גם על הפרחים לא חסנו ותמיד חזרנו הביתה שבידינו זר צבעוני, בהתאם לעונות השנה. כשקצת גדלנו, היתה תקופה שבקושי הרגשתי בה. היא היתה שם, תמיד, אבל רק לעיתים רחוקות היא היתה מצליחה לגרום לי לעשות דברים לפי רצונה. אולם בזמן האחרון אני מרגישה שהיא פשוט משתלטת עלי. נמצאת בכל צעד ושעל, לוקחת אותי למחוזות שלרוב אני לא מעוניינת להימצא שם, מנסה כל פעם מחדש להוציא אותי מתוך השקט והשלווה של חיי. ואני לא מסוגלת לומר לה - די! מספיק! אני רוצה קצת שקט, את הביטחון של הדברים הצפויים, בלי הרבה ריגושים וסיכונים. והרי אצלה אין דברים צפויים, היא רודפת אחרי הסיכונים, מנסה כל פעם מחדש למצוא את הגבולות שלי ושל הסובבים. אצלה אין "לא" או "אי אפשר", אצלה יש רק "כדאי" ו-"מותר" ואת המשפט שאני הכי אוהבת "מה כבר יש לך להפסיד? מה כבר יכול לקרות אם תנסי?". אחרי המשפט הזה אני בדר"כ נשברת, במיוחד אם הוא מלווה בחיוך הממזרי שלה, שגורם לי כל פעם מחדש לוותר. אני רוצה להגיד לה שתלך ושלא תחזור, אבל אני לא מסוגלת. היא נהפכה לחלק ממני, חלק בלתי נפרד. בגללה נכנסתי לצרות וגם בכיתי לא מעט. אבל היא זאת שגורמת לי כל פעם מחדש להרגיש._________________
נו אז איך הוא? דווקא חמוד. אמרתי לך שכדאי לך לנסות כי אין לך מה להפסיד. נכון. אמרת. את תמיד אומרת.(הנה שוב החיוך הממזרי הזה מופיע.)_________________
אני חושבת שאני אתן לה להישאר עוד קצת בסביבה , אחרי הכל, מה כבר יש לי להפסיד...
תגובות