לאחי אני פשוטה, ומוזרה הייתי לעצמי.
משתי בארות אני מתקיימת
והן שתיהן בתוכי.
יש את הבאר הסגולה.
היא מנביעה מתוכה ופולטת מי תהום,
של כמיהה ושל עצב.
והיא באר תחתית.
ויש את המים המרחפים.
הדפנות התוחמות נרקמות סביבם
כלהזמן, היכן שהם. והם
צלולים וקלים
ומוזרה אני לעצמי.
מתי ולמה בוחרת נפשי שלי לצלול אל הסגוליות
או לגמוע, אל הצלילות?
אני שוחה עכשיו ומשתכשכת
ויש צחוק ויש גומות.
ומי הייתי אתמול, כשכמעט
טבעתי ביוון מצולה
כשזרועות כהות וגסות משכו אותי
אל תהומות ותחתיות?
וגם אז, משק כנפיים של אולי פרפר
התרגש בחטף בבית החזה, וכייר
שתי גומות מרחפות,
ויצק אל תוכן
מים צלולים.
תגובות