' השתנית- אתה אומר , 'השתנינו'- אני אומרת השתנית" אתה אומר, "השתנינו" אני אומרת, תוך הקפדה על מרחק סביר מאש הרגשות. "את כבר לא אוהבת אותי" " עזוב "- אני אומרת " אני אוהבת אותך כל כך- אבל היום- אוהבת גם אותי". אתה יודע מה קשתה לי הדרך במדבר הרגשי... חווינו אותה ביחד, אני בכתיבה- אתה בקריאה. טוב שנסעת. בהיעדרותך התפניתי ללמוד לשכוח 'איך לאהוב', התפניתי ללמוד איך לגבור על נחשולי הגעגוע. וכאשר מחשבותי נטו להשתרג סביב הזכרונות, הייתי שולפת את המזמרה- לגזום אותם בטרם יתעבו. 'השתנית' אתה אומר, ' את לא מראה לי כמה את מתגעגעת' . מה הטעם ב'להתגעגע?!" אני שואלת, למה מתגעגעים? למי? למשהו שהיה- שאיננו עוד, מתגעגעים לקרוב שהתרחק, מתגעגעים ל'רצון' –שהוא תמצית כל מאודנו שלא התממש עד תום. 'השתנינו' אני אומרת, אתה נסעת אל מעבר לים, שינית יבשת שינית שפה, ואני גיליתי את ערכו האמיתי של הזמן כ'מרפא' . לראשונה בתולדותי איתך - עשיתי את ההחלטה הכי משמעותית של חיי: נירשמתי לקורס 'השרדות' השרדות- נפשית . כבר בשעור הראשון- למדתי כי עלי לנתץ את כל הקסתות, לשבור את על העטים, להתרחק מהמיקלדת, ולהישמר! לא להתרגש, לא להיסחף . בשעור השני- למדתי את 'תורת ההנדסה והבניין'. וכפרוייקט סיכום בחרתי לבנות את הדבר הכי מאתגר לבנאים:" הקמת 'סכר'" . פשפשתי במחסן הכלים, ובמחצבים שנידלדלו, אספתי חומרים בנאליים וקשיחיים מכל מה שהראו לי החיים, והקשבתי לדברי החכמה שהשמיעו באוזני אנשים חכמים. האחד אמר לי :" אחד לא שווה את הכאב שמתרוצץ אצלך בלב" השני אמר : " במרדף אחר הרוח- הרוח תמיד מנצחת," אחר העיר לי : כי הכתיבה והרגש מזינים זה את זה, יש לחדול לעסוק באחד מהם" אז חדלתי לכתוב בכפייה ועוד חכם אמר לי כי :" במבחן המציאות השפויה, הרווח המשני של 'יחס חם ואוהד' הינו זעום לעומת ההשקעה הבלתי נדלית שלי ברגשות" ממשפטים אלה, משפטים בעלי מסר חיוני- יצקתי לבנים אדירות לבנים חזקות ועמידות: מאלה ועוד רבים אחרים הקמתי הסכר, סכר לעצירת שטפי האהבה. אין אומדן – לא ארצי ולא שמימי לכוח שהעניקה לך אהבתי, כל ציפיה בלתי ממושת גרעה מעתודות הרגש. אך רגשות אינם מעיין בלתי נידלה- כל מעיין ראשיתו בעונה גשומה כל שהיא, ומעיין שנובע בעקבות גשם אקראי סופו להתייבש. הפיכחון הגיר עוד ועוד דמעות תועות על לחיי, לרשום את השורות האחרונות ב'הגדת האהבה' שלי לך. 'השתנית' אתה אומר 'השתנינו –' אני אומרת, "תסתכל על הצד הבהיר של החיים" , שהרי שנים רבות התבשמת מניחוחה של האהבה שהקיפה אותך בחום, מרופד בשירי התהילה – נעלמו מעיניך ניצני המרדנות שנבטו בי. מרדנות ששימשה לי כשבלונה, לתוכה יצקתי הלבנים, אחת- אחת: לבנים של 'שתיקה' (לא מדברת 'אהבה') לבנים של 'שיתוק' (לא לכתוב! בכפייה!) לבנים של 'השתקה' (כל מנועי החשיבה – במצב של הדממה) ופקחתי עיני אל העולם השלם המתרחש סביבי עוד קודם היותך בו. 'השתנית' אתה אומר, 'השתנינו' אני אומרת, חוסר היכולת שלי לשלוט בנטיות הרעות: 'לחלום' 'לקוות' 'לכמוה' 'להשתוקק' הסבה לי מורת רוח זמן רב מידי. דברים מנימליסטיים שביקשתי מהחיים הלכו והתעצמו , ובמקביל הלכו והתכווצו יכולותיך ורצונותיך. 'השתנינו שנינו' אני חוזרת ואומרת . ומנחמת את עצמי כי לא נורא לגלות כמה טפשי היה לרצות כל כך במשהו בלתי אפשרי כמוך.. הו כמה הטלטלתי בין היופי שבתנובת היצירה לבין הבוסר של כמיהות מזות רעב ועתה ?? מה כל כך רע בלרצות לחוש בטוב?! מה רע בלבחור תפקידים חילופיים להגשמה עצמית?! להיות לשם שינוי : אמא, אחות, בת, חברה, לנוד על גבול הנורמה בין אושר ועינוי. ואם תביט אל תוך עיני תראה כי משתקף מהם: "אני" פשוט, "אני" אחר, לא מתחכם.. נוח. והכי חשוב - לא מדברת על אהבה. אהבתי לך - שינתה מהותה, מאהבה פעילה ---- לאהבה סבילה ולך קשה מאוד עם זה. השתנינו – אני אומרת לך, 'השתנינו'.