"אז אתה רוצה להיות יורד ים?" הימאי הקשיש התבונן בי בחצי חיוך מבעד לעשן מקטרתו. כפות ידיו החסונות והמיובלות אחזו בבקבוק הרום ועיניו השחורות שננעצו בי מתחת למצחיית כובעו גרמו לי לחשוב על סערות אפלות ועל מעמקי הים האכזר. במבט ראשון הוא לא נבדל במאומה מיתר יורדי הים הקשישים והמחוספסים בהם נתקלתי בזמן שהותי בעיר הנמל, אך משהתבוננתי בו היטב ראיתי שפניו חיוורות מעט יחסית למלח ורובצת עליהן מין הבעת תוגה. כבר חלפו מספר שבועות מאז הגעתי אל הנמל. מרבית הזמן הייתי משוטט בין הספינות העוגנות, משוחח עם המלחים ומבקר במסבאות הנמל האפלוליות. מלכתחילה תכננתי לעלות על הספינה הראשונה אשר תסכים לקבל אותי כאיש צוות ולהפליג, אבל כעת היססתי. אולי המתנתי להצעה מוצלחת במיוחד ואולי סתם לא מצאתי בלבי את העוז להצטרף לאחת ההפלגות. בינתיים הייתי מנסה להתיידד עם המלחים הותיקים, קונה להם משקה ומאזין לסיפוריהם. אולי בסופו של דבר מה שחיפשתי היו סיפורים יותר מאשר הרפתקאות, שהרי מן הסיפורים נעדרו השגרה, היאוש והעבודה הקשה שהם מנת חלקו של ימאי ונותרו בהם רק המרחבים, הסכנות והתהילה. "אתה יודע, הים מלא סכנות. האם אתה חושב שאתה מוכן להתמודד אתם?" המשיך בן שיחי. חיוך התפשט על פני כיון שידעתי שהוא עומד לפתוח בספור. סימנתי למוזג בידי שיגיש לנו בקבוק רום נוסף. "כן, אתה חושב שאתה מוכן" על פניו היתה הבעה של טוב לב לגלגני. "גם אני חשבתי שאני מוכן לכל סכנה. הייתי קצת יותר צעיר ממך כשהפלגתי לראשונה. חשבתי שאני יודע הכל וכי שום דבר לא ירתיע אותי. צחקתי לסכנה בפנים. אבל טעיתי. רק אלוהים יודע כמה שטעיתי." חיוכו נמחה ועל פניו הופיעה הבעת אימה "נתקלתי בסכנות שלא הייתי מוכן אליהן, שאיש לא היה מוכן אליהן. נתקלתי בדברים שלא העזתי להעלות בדעתי את קיומם." התחלתי להסתקרן. "במה נתקלת?" שאלתי. הוא לגם מהבקבוק מצץ את מקטרתו ואמר "כמו שאמרתי, הייתי צעיר מאד כשהגעתי לים. תמיד חלמתי להפליג אל האופק, אל הלא נודע. הייתי מוכן לכל הרפתקה. הייתי מוכן להתמודד עם פיראטים, כרישים, סופות וכל מה שהים עשוי לזמן לי. אך מסתבר שהים יכול גם לזמן לך דברים שהם נוראיים מכל מה שאתה מסוגל להעלות בדעתך." הוא לגם לגימה נוספת והמשיך "בתחילה הפלגתי באוקיינוס האטלנטי בספינות שהובילו סחורות לבוסטון. ככה צברתי קצת ותק ונסיון, אבל זה לא הספיק לי. אני חיפשתי נתיבים חדשים, ארצות רחוקות, מרחבי אינסוף. אחרי כמה שנים הבנתי שבצי הסוחר אני לא אמצא את כל אלה. אני זוכר שמישהו הציע לסדר לי משרה במשרד המכס. זו היתה משרה יפה בשביל יורד ים לשעבר, קרוב לבית, בלי סכנות, בלי דאגות. יכולתי להתחיל לחשוב על העתיד. אבל אני הייתי צעיר וטיפש. בדיוק שמעתי שהגיע לנמל איזה תמהוני מהחברה הגיאוגרפית המלכותית והוא מחפש צוות למסע מחקר באוקינוס השקט. אמרו שהוא רוצה למפות קבוצת איים לא מוכרת. מלחים רגילים בורחים מהצעות כאלה כמו מאש, אבל אני לא הייתי צריך יותר מזה. עוד באותו יום מצאתי אותו והצטרפתי למסע בתור רב המלחים של ספינת המחקר." "ומה קרה?" "אתה שואל מה קרה? צרות, זה מה שקרה." הוא נשך את מקטרת המלחים שלו "המסע התחיל טוב, אבל אחרי כף התקוה הטובה נכנסנו הישר לתוך הסערה הנוראה ביותר שראיתי מימי. רב החובל היה שיכור רוב הזמן וגם הצוות התגלה כלא שווה הרבה. אני והקצין הראשון היינו צריכים להשיט את הספינה בעצמנו. איך שיצאנו מהסופה נכנסנו לעוד אחת. המים שלנו היו מזוהמים והמחלות עשו שמות באנשים. הגיאוגרף ששכר אותנו היה בחור טוב אבל לא היה לו ממש מושג בימאות. בקושי המשכנו. כשעמדנו לצאת מהאוקינוס ההודי נתקלנו בפיראטים. מן הסתם הם הגיעו ממלזיה." "מה הם רצו מכם?" "לא התעכבתי לשאול. אולי חשבו שאנחנו מובילים משהו בעל ערך, או אולי החליפו אותנו בטעות בספינה אחרת, אך זה לא משנה. התפתח מרדף. הם פתחו עלינו באש עם כל מה שהיה להם. אנחנו לא היינו ספינת מלחמה ולא היתה לנו ברירה אלא לברוח. הספינה שלנו ניזוקה קשה מהתותחים שלהם והקפטן נהרג. לא אבדה גדולה. תהרוג אותי אם אני מבין איך, אבל הצלחנו להתחמק מהם, למרות שהם היו יותר מהירים. הצלחנו בסוף להגיע לחוף אוסטרליה עם כמעט חצי מהצוות, בלי צידה, בלי מים, כשהספינה בקושי מסוגלת לצוף. התנהל בינינו ויכוח האם יש טעם להמשיך." "מה אתה אמרת?" "קשה להאמין אבל אני הייתי בין הבודדים שרצו להמשיך. כמובן שהגיאוגרף ההוא כל הזמן אמר שאנו על סף תגלית הסטורית אבל אף אחד לא התיחס אליו יותר מדי. הקצין הראשון, שהיה ימאי מנוסה טען שזה יותר מדי מסוכן להמשיך ככה ורוב הצוות היה לצדו. אבל אני חשבתי שסוף סוף אני עומד להגשים את החלום שלי, להגיע רחוק יותר מכל אדם אחר, ולא הייתי מוכן לוותר. שכנעתי אותם להמשיך. אמרתי לקצין הראשון שזו הזדמנות חייו, סיפרתי לצוות על הזהב שיש באיים למרות שידעתי שזה קשקוש. כנראה שהייתי משכנע כי בסוף באמת הפלגנו הלאה." "בערך חודש העסק הלך בלי בעיות וחשבנו שכבר גמרנו עם הצרות למסע אחד. הגיאוגרף אמר שאנחנו קרובים לאיים שלו ואנחנו התחלנו לחשוב על הדרך חזרה. אבל הים חשב אחרת. חיכתה לנו עוד סופה אחת, הסופה האחרונה. בשביל רבים מאתנו היא באמת היתה אחרונה. אם היה לנו עוד קצת מזל הוא נטש אותנו. ברק פגע בתורן והספינה התחילה לשקוע. מי שנשאר בחיים עלה על סירת ההצלה ונטש את הספינה." הוא התבונן בי חרש "אתה לא יודע מה זה לנטוש ספינה, נכון? אף פעם לא עברת את זה. אני מאחל לך שגם לא תעבור. זה הרבה יותר גרוע מלעזוב בית. זה אומר שאתה נזרק באמצע האינסוף בלי כלום. זה אומר שאתה צריך לעזוב את הספינה שבמשך כל כך הרבה זמן היתה בשבילך הכל, שהקרבת בשבילה כל כך הרבה, ועכשיו אתה רואה אותה שוקעת ואתה לא יכול לעשות כלום." "אבל זה עוד שום דבר. זו רק ההתחלה. במשך שלושה שבועות חיינו על הסירה. שלושה שבועות על סירה! אתה קולט מה זה? אחרי שבוע נגמרה לנו האספקה וחיינו רק מהדגים שהצלחנו לתפוס. היינו בהתחלה עשרה אנשים. בסוף כשהצלחנו להגיע לחופו של אי לא מוכר נותרו רק חמישה. הגיאוגרף המסכן לא היה בינינו." "איזה אי זה היה?" "אז לא היה לי מושג היכן אנחנו נמצאים. הגענו ליבשה ומבחינתי זה הספיק. גם היום אינני יודע את שמו, אך הלוואי והייתי טובע אלפי פעמים לפני שכפות רגלי דרכו על אדמתו של האי המקולל הזה. נפלנו על החוף חצי מתים והודינו לאל על שניצלנו. אחרי כמה שעות ששכבנו על החוף, עייפים מדי בשביל לזוז, ראינו אנשים יוצאים מתוך הג'ונגל." "ילידים?" "ועוד איזה ילידים. הפראיים והאכזריים ביותר שאתה מסוגל להעלות בדעתך. תוך שניות הונפו חניתות וידעתי שגורלנו נחרץ. הם היו עשרות ולנו לא היה נשק. נטלתי את אחד המשוטים והכיתי לכל עבר. הקצין הראשון נלחם בחרבו כנמר פצוע. הצלחנו להדוף אותם לכמה רגעים ופתחנו בריצה מטורפת לתוך העצים. מאחורינו שמענו איך שלושת חברינו נטבחים. רצנו בתוך הג'ונגל כמוכי שטן, כאילו כל שדי השאול רודפים אותנו- מה שלא היה רחוק מן האמת. הפראים רדפו אותנו ללא רחם. הם הכירו את האי והיו הרבה יותר מנוסים מאתנו בתנועה בג'ונגל, אבל אנחנו היינו נואשים ונמלטנו על נפשנו. עד היום אני שומע לפעמים את התופים שלהם בדמיוני. הם רדפו אחרינו מכל הכיוונים. לא האמנתי שנצליח לחמוק מהם. במשך כמה שבועות חיינו בג'ונגל. מלבד הפראים היו שם חיות טרף מכל סוג וגודל, ביצות טובעניות, זבובים ומחלות. לא היה לנו מושג לאן מועדות פנינו. לא הצלחנו ללכוד שום חיה וזמן מה רעבנו. באחד הערבים ראיתי את הקצין הראשון מתבונן בי במבט חד משמעי. ידעתי מה עובר במוחו והייתי מוכן. באותו לילה העמדתי פני ישן וכשחשתי את ידיו לופתות את גרוני שלפתי את סכיני ונעצתי אותו הישר בלבו. באותו לילה אכלתי בשר, לראשונה זה זמן רב." הוא קלט ככל הנראה את מבטי שכן הוא החזיר לי מבט קשוח "אינני מתגאה במה שעשיתי אך גם אינני מתבייש בכך. כדי לשרוד הייתי חייב לחצות את הג'ונגל וכדי לעבור את הג'ונגל היה עלי לנהוג על פי חוקיו. אין דרך אחרת. המסעות לא נועדו לאנשים רכי לב. בכל מקרה, לאחר זמן לא ידוע הצלחתי לצאת מבין העצים, יותר מת מאשר חי. זחלתי על ארבע עד שבסוף התמוטטתי, מול חומותיה של טירה שניצבה על צוק מול הים." התבוננתי בו במבט משתאה "טירה?" שאלתי. "כן, טירה, מצודה, או איך שתקרא לזה. מסתבר שהיה על האי חיל מצב פורטוגזי. זה מה שקרה בסוף לכל החלומות שלנו על גילוי ארצות לא נודעות. הגענו בסוף לאי שהיה תחנת מסחר של הפורטוגזים האלה. אם זה היה קורה למישהו אחר זה היה מצחיק, אבל אני כמעט בכיתי כשחשבתי על כל האנשים שמתו רק בשביל לגלות אי שהיה ידוע כבר מזמן." "אבל לפחות ניצלת," ניסיתי לנחם אותו "ונשאר לך הסיפור הזה." "ניצלתי, הא?" הוא צחק צחוק מריר "כן, כך גם אני חשבתי באותו זמן. אבל הנורא מכל עדיין היה לפני." "כשהתעוררתי," הוא המשיך "מצאתי את עצמי על מיטה בחדר קטן. נכנסו כמה חיילים וניסו לדבר איתי אבל לא הבנתי אף מילה שלהם וגם הם לא הבינו אותי. במשך כמה ימים שכבתי שם כשמדי פעם נכנס מישהו שכנראה היה רופא או משהו כזה. אחר כך כשהתאוששתי קצת נכנסו החיילים ולקחו אותי לחדר אחר, קטן יותר ונעלו את הדלת." "ומה קרה אז?" "כלום." "מה פירוש כלום?" "פשוטו כמשמעו, כלום. לא קרה כלום, או יותר נכון קרה כלום. כלום שנמשך ונמשך. פעם ביום הכניסו לי ארוחה דרך פתח בדלת וזהו. חוץ מזה לא ראיתי אף אחד ולא שמעתי אף אחד. פשוט כלום." "וכמה זמן זה נמשך בערך?" "שלושים שנה." "מה?!" "מה ששמעת, שלושים שנה פחות או יותר." הוא ניסה לשוות לקולו גוון אדיש אך בעיניו התנוצצו דמעות "בהתחלה דוקא שמחתי. אמרתי לעצמי שכל זמן שאף אחד לא מנסה להרוג אותי, שאני לא עומד לטבוע או להיאכל, מצבי טוב. אחרי כל מה שעברתי לא התחשק לי להפליג מיד שוב ושמחתי שאני יכול לנוח. אבל הזמן עבר ועבר, ראיתי ששום דבר לא קורה, שאין לאן ללכת והבנתי שכנראה לא עומדים לשחרר אותי. ניסיתי לצעוק, להשתולל, לשבור את הדלת, אבל שום דבר לא עזר. אף אחד אפילו לא התייחס אלי. לא היה אפשר לברוח, לא היה מה לעשות מלבד לשבת בחדר ולהביט אל הים דרך החלון הקטן שהיה שם." הוא גמע את שארית הרום מן הבקבוק "אתה מסוגל לתפוס את זה? אני, שכל האוקינוס היה צר בשבילי, שלא הייתי מסוגל להשאר על היבשה, מוצא את עצמי כלוא בחדר של כמה מטרים! חשבתי שאני עומד לצאת מדעתי. שום דבר לא הכין אותי לזה. לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה. הייתי מוכן לכל הסכנות שבעולם, אבל לא לכלא הזה, לכלום, לחוסר ההתקדמות הזאת. ומה שהכי גרוע, אף אחד לא אמר לי כלום. לא היה לי מושג למה אני כלוא ומתי אני עומד להשתחרר. אסירי עולם לפחות יודעים על מה הם נכלאו ויודעים שלעולם לא ישתחררו. אני לא זכיתי לכך. כל יום חשבתי שאולי היום אשתחרר, כל רחש קל הקפיץ אותי משמחה למחשבה שאולי סוף סוף זה קולם של סוהרי שעומדים לשחרר אותי. וכך זה נמשך כל יום, כל רגע, במשך שלושים שנה." נחרדתי כשניסיתי לדמיין את משמעות הדבר "ואיך...איך, התמודדת?" "לא התמודדתי. מה יכולתי לעשות? חיכיתי, חיכיתי וכלום לא קרה. דיברתי אל עצמי, כתבתי על הקירות, אבל שום דבר לא קרה. אתה יודע, אנשים אומרים שהגיהנום הוא מקום של עינויים וכאב נצחי, אבל אני לא חושב כך. בסופו של דבר אפשר להתמודד עם כל כאב. שמעתי פעם מישהו אומר שהגיהנום זה מקום שבו אתה תקוע לנצח בחדר אחד עם האנשים שאתה הכי שונא. לא יודע, אולי. אבל אני חשבתי אז שהגיהנום זה כשאתה מוצא את עצמך פתאום לבד, בחדר צר, כשאף אחד לא אומר לך מה מצבך ואף אחד לא אומר לך היכן אתה נמצא. ואתה מחכה. לנצח. לעולם לא יקרה שום דבר. לעולם לא תשמע קול מבחוץ ולא תקבל שום הסבר, רק תמשיך לחכות. אבל כל רגע, כל שניה, במשך כל מיליוני השנים שתחכה, לרגע לא תפסיק לקוות. לרגע לא תפסיק לחכות שיוציאו אותך, או שלפחות יסבירו לך את מצבך. למרבה המזל, או למרבה הצער, זה לא מה שקרה לי. לקראת הסוף כבר הפסקתי לקוות. נעשיתי אדיש לחלוטין. כשהדלת נפתחה לבסוף אפילו לא קמתי מהמיטה. זה כבר לא עניין אותי. החיילים הוציאו אותי החוצה והעלו אותי על ספינה אנגלית שעגנה במפרץ. עדיין אף אחד לא אמר לי את שם האי ועל מה הייתי כלוא, אבל זה כבר לא שינה הרבה מבחינתי." "ומה עשית, מה קרה לך אחר כך?" "שום דבר מיוחד. חזרתי הנה, לנמל. הייתי זקן מדי בשביל להפליג והייתי זקן מדי בשביל לעשות כל דבר אחר. כל חברי לשעבר, שכמובן כבר לא זכרו אותי, פרשו מן הים ונעשו אנשים מן הישוב. חלקם נשארו בים ונעשו רבי חובלים ידועים ועתירי גבורות- שני דברים שאני כבר לעולם לא אהיה." הוא החל לקום ממקומו "רגע," אמרתי "ומה היה הלאה?" "זהו, הספור שלי נגמר. מאז אני חי בנמל, מתפרנס בקושי מעבודות מזדמנות. מה שנשאר לי מכל החלומות זה רק הספורים, והרום." הוא נטל את הבקבוק שכבר היה ריק "כפי שאמרתי לך," אמר בקול עייף "הים עשוי לזמן לך סכנות ומוות, אך הוא עשוי לזמן לך דברים גרועים אלף מונים." הוא השליך מידו את הבקבוק הריק ופנה ללכת. כעת כבר לא נראה לי כזאב ים ותיק אלא כסתם איש זקן ועייף. התבוננתי בגבו השחוח ההולך ומתרחק. "חכה רגע," קראתי לעברו "האם אתה מתחרט שיצאת לים? אתה מתחרט שיצאת לאותו מסע נורא?" הוא הפנה אלי את מבטו הכבוי, והרהר מעט. לפתע חייך ובעניו ניצת זיק ששוב גרם לו להיראות כיורד ים חסר מורא. "לעולם לא," אמר בלחש "לעולם לא אתחרט. הרי באמת הגעתי למקום בו לא היה עוד איש לפני, לא?"