מרים הולכת לישון לבד כבר כמה שנים, לילה אחר לילה, בידיעה שמאיר ואישתו חולקים את אותה קורת גג ואולי גם את אותה מיטה,
אוכלים בכל בוקר טוסטים מאותו כיכר לחם עם גבינה מאותו המקרר, יוצאים בערב לסרט או לבקר חברים משותפים
ומרים אולי נמצאת שם ואולי לא, רואה ולא רואה, תמיד בצל, מביטה בהם מגיעים ביחד ועוזבים ביחד
ומלכסנת מבט כדי שאישתו לא תראה ולא תבין, כי נשים מבינות  והרי צריך להיזהר.
"צריך להיזהר"... אין צמד מלים בשפה העברית שמרים מתעבת יותר מאשר את הביטוי הזה
ואם הייתה יכולה הייתה עוקרת אותו מהשורש ומכה ורומסת אותו עם פטיש, אות אחר אות.
מספר פעמים ישבה בביתה לבדה, בערב, אוחזת בשפופרת הטלפון ומתלבטת האם להתקשר אל ביתו של מאיר בידיעה שאישתו היא זו שתענה.
לעיתים חייגה כמעט את כל המספר אך התחרטה לפני הספרה האחרונה, פעם אחת אפילו סיימה לחייג והמתינה עד ששמעה את קולה של אשתו:
"הלו?, כן?"... ואז ניתקה. 
היא רצתה להטיח בה את האמת, לספר לה שבעלה בעצם אוהב אותה, את מרים, והוא בא אל דירתה כמעט בכל פעם בה הוא מסייר כביכול בפרוייקט כזה או אחר, מחבק אותה ופותח בפניה את צפונות ליבו, ורק איתה הוא שוכב. במשך כל השנים הללו בהן הוא לא נגע באישתו, בהן המילה סקס הפכה פאטתית ומגוחכת בחוסר הרלוונטיות שלה - בכל אותן שנים הוא בעצם שמר אמונים רק לה, למרים.
היא רצתה לחגוג את נצחונה המפוקפק בקול גדול אחרי כל-כך הרבה תבוסות והפסדים קטנים ויומיומיים שהפסידה לאשתו של מאיר.
אך איזה מין נצחון עגום הוא זה? שהרי רק אישתו יכולה להביט בו עשרות ומאות פעמים ביום, באדם שהוא האהוב והקרוב ביותר למרים.
אחרי הכל אישתו היא זו שרואה אותו מידי יום ישן, ער, מתקלח, ערום, לבוש, עצוב, שמח.
היא זו שמסדרת לו את מגירת התחתונים והגרביים, מגהצת לו את חולצותיו
והוא רץ למכולת לפי בקשתה להביא עגבניות ולחם.
וגם אם ביתם מרגיש למאיר כמו בית כלא הרי שהוא עצמו הסוהר והוא מסרב לעזוב ולבוא אליה, למרים, ולהעניק לה את האושר לו היא מייחלת.
ובכל זאת מרוב אהבתה אליו המשיכה מרים לחכות לו כך במשך שנים, המשיכה להביא לו מגבת בכל פעם שסיים להתקלח בחופזה בביתה לאחר ששכבו, 
ממהר לחזור לאישה בה הוא בוחר מחדש מידי יום ומשאיר את מרים לנעול אחריו את הדלת וללכת לישון לבדה, שוב.
וכאשר היא עומדת ליד הדלת והוא מתכונן לצאת בפעם המאה שבעים ושמונה - רוצה מרים לפרוץ בבכי מר.
מתוך נהמת ליבה היא רוצה לאחוז בו בכל כוחה ולהתחנן אליו בדמעות שלא ילך, שישאר.
אבל היא אישה צרפתיה, מאופקת, והיא שולטת ברגשותיה מאז שכיתה ב' בבית הספר שבכפר ליד שטרסבורג
גערה בה בחומרה המורה דלפין על כך שהיא בוכה בקול לאחר שז'אן-פייר הילד מהכפר השכן החביא עכבר בתיק שלה והפחיד אותה עד מוות.
ועכשיו, מרחק חמישים שנה ואלפי קילומטרים  כאילו עומדת שוב המורה דלפין במרכז הסלון שלה, גרומה עם שיער אפור ומשקפיים קטנים ועגולים,
סרגל בידה, ומתרה בה שלא תעז לפרוץ בבכי.
מרים מחניקה את דמעותיה, נוגעת בכתפו של מאיר ואומרת: "להתראות אהובי, סע בזהירות".
רק שילך כבר, רק שתוכל כבר לבכות לבדה.
מרים אשה חזקה ובוגרת, תמיד שלמה עם החלטותיה ודרכה. היא הרי ידעה מראש מה המחיר שיהיה עליה לשלם -  
מאיר אמר לה כבר מן ההתחלה שהוא לעולם לא יוכל לעזוב את אישתו  אך אהבתה אליו הלכה וגדלה ומילאה אותה והיא לקחה על עצמה את העול הזה.
היא לא מתחרטת, אבל גם הפלדה החזקה ביותר תיסדק ותישבר לאחר שתעבור שחיקה כה ארוכה ומתמדת
ומרים מרגישה את השחיקה, את הבדידות והתסכול שאינו נגמר.
האושר כאילו נמצא תמיד רק מספר מיליטמטרים מהישג ידה והיא יכולה רק לגעת בו נגיעות קטנות ומרוחקות.
היא נזכרה במבנה האבן במרכז הכפר בו גדלה, אותה מאפיית לחמים אליה נהגו ילדי הכפר להציץ מן החלונות מכוסי האדים
ולראות בערגה את הבולאנז'ר הזועף מוציא את הלחמים החמים מן התנור ומניח אותם לצינון על המדפים.
כמה זמן עבר מאז? מרחק בו לא רק התמונות אלא גם הזכרונות כבר מצהיבים ודוהים...
כך היא מרגישה היום: עומדת בחוץ ומביטה פנימה בלי יכולת לפרוץ את החלון ולהכנס, שואפת בערגה לראותיה את ריח גן העדן מעבר לגדר.
וכך עוברים להם עוד יום ועוד חודש, ומרוב אהבתה אליו מחכה לו מרים מבלי לדעת האם תחיה כך עד יומה האחרון.