בס"ד

תפילת מנחה הסתיימה, הלכתי לי לתומי לאחורי בית המדרש, ללמוד משניות.

בעודי לומד, רעב החל לחלחל בי, אך מה יכולתי לעשות, התעלמתי מכך והמשכתי ללמוד.

ללא כל הסבר הגיוני, פתאום החלטתי להוציא את הפלאפון מהכיס ולשים אותו על רטט, כדי שאדע אם מישהו יתקשר. הוצאתי אותו, ולהפתעתי התברר לי שאחי, בדיוק התקשר אלי דקה לפני. טוב, הוא אף פעם לא מתקשר בצהריים, אז החלטתי לחזור אליו.

יצאתי מחוץ לבית המדרש, וצינתקתי לו (מכיוון שיש לו 200 דקות חינם). הוא לא רצה משהו מיוחד, סתם שאל שאלות מטופשות רגילות, ללא כל תוכן מסוים, ובאמת לאחר דקות ספורות, הצלחתי לסיים את השיחה בטענה שעלי ללמוד.

סגרתי את הפלאפון, והתחלתי ללכת לכיוון בית המדרש.

לפתע קול שירה חמק לאזני, 'האמנם? יש פה סיום?' חשבתי לי, מיהרתי לחדר שבו עושים את הסיומים, ואכן משם בקע הקול. לאחר רגע הם בדיוק סיימו לשיר. פתחתי את הדלת, ולעיני נגלה מראה מלבב, קופסת רוגלך מלאה עד לחציה מונחת על השולחן, ובקבוק קולה מוצב לשמאלה. בספונטניות לקחתי רוגלך תמים למראה, ואכלתיו לשובע. לאחר מכן מזגתי גם כוס קולה, וחטפתי את הרוגלך האחרון שנשאר בקופסא. כמובן שאלתי מתוך נימוס מיהו המסיים וכו'.

וכך יצאתי משם, שמח וטוב לב.

האין זה מדהים?