אֵלַי, אֲהוּבִי, לֹא חוֹזְרִים
מֵרְעִיָּה בִּשְֹדוֹת זָרִים
גַּם לֹא עַל אַרְבַּע
גַּם לֹא הַטּוֹב בַּבַּחוּרִים
אוֹ הָחַנְפָן בַּמְּחַזְּרִים
אֵלַי לֹא חוֹזְרִים.
ארז ליטמן
-
אפשר ללמוד עלי מהשירים שלי. כך אני מקווה לפחות.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תודה לכל המגיבים אני דווקא לא התכוונתי לבהאים מתחילת השיר רק הסוף מתייחס אליהם, לאיך שהם תלויים להם שם ביופיים והמקום הכי גבוה הוא רום הכרמל או משהו כזה ושוב תודה [ליצירה]
- [ליצירה] יפה השיר יפה בפני עצמו, לאו דווקא כהספד. מישהו יכול לעדכן אותי במתרחש? מה "השיג מותו"? מה מתחולל? תודה [ליצירה]
- [ליצירה] מענין ומיוחד ארספואטיקה ברמה אחת מעל... באמת מיוחד מאד נהניתי לקרוא אפילו קצת התרגשתי... [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי. מאד. והקישור לפרקי אבות נפלא. כמה הערות לשוניות, כי חבל שיר כזה עם טעויות: שפתיים, שיניים כותבים כך<-- כתבת - ללפרוק, עם 2 ל בטעות ואומרים בנות חישוב, לא ברות חישוב תודה על שיר יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] נהדר כמו תמיד. נכנסתי אחרי כמה זמן לגלות כמה וכמה דברים חדשים. מעכשיו איעזר ב"סוכן". מצחיק שגם אני העליתי שיר חדש שעוסק באותו פסוק. ארז. [ליצירה]
- [ליצירה] גדול. הנשיקות נשיקות פרידה של לוחמים מאהובות ? [ליצירה]
- [ליצירה] הממממ.. אם זה לא היה קצת מצחיק - כל ההתכתשות הזאת - אז זה היה לגמרי עצוב... מה יש לכם אנשים ?! בכל מקרה - לגבי היצירה - בסך הכל די אהבתי, אבל ממש לקראת הסוף התחלתי להרגיש שאם בזה זה יגמר אז כאילו לא הייתה סיבה ממשית לכל הציניות, כך שהיא נשארת ציניות לשם הציניות.... לשם ההתרסה... לא יודע, אולי זו הבעיה שלי עם סיפורים קצרים בכלל... [ליצירה]
- [ליצירה] זה שיר ממש פתטי אני אפילו די מתבייש בו. מוזר לי שאנשים עוד מגיבים עליו :-\ אלמלא הייתי שואף להציג פה תמונה כמה שיותר מלאה ונאמנה על הכתיבה שלי מתחילתה ועד היום - הייתי מסיר אותו. תודה בכל זאת לכל המגיבים! [ליצירה]
- [ליצירה] זה כל כך אתה זה פשוט שי דוידס. מהשירים ה"הם" שלך, האהובים עלי במיוחד. שאתה הולך לאיבוד בתוכם, כמי שנשטף בגל גדול, ומוצא את עצמך בסוף במין זיכוך. עשה לי את זה - גם בקריאה שניה. אגב, כשקוראים קשה להבין אם יש שם רק אַתָּה או גם אִתָּה. אולי כדאי לנקד (ואולי לא? ;) ). [ליצירה]
- [ליצירה] יופי ! רק הייתי משנה קצת את החלוקה לבתים. מצא חן בעיניי מאד המבנה הקודם של סטרופות קצרות, צמדי שורות כל בית, עמיחיִי כזה. כלומר מפריע לי פתאום הגוש הזה באמצע השיר ה"רזה". לכן: ובכל פעם שהרכבת עוברת פסיה- מוחספסים, אינטימים, ריקים. ידיי החלקלקות- מפספסות אותך (*כאמור מעדיף סדר מילים זה) ושוב בך איני אוחז. ההסתכלות למעלה, מעלה בי רגש אחד קטן. קנאה. ושוב את. ושוב. אני. ואת. רבים. [ליצירה]
תגובות