הסיפור ראה אור בגליון 'נשים' של מקור ראשון, אב התשס"ז. כל הזכויות שמורות למחברת

אין ניאגרות כתומות - 

יעל הרמתי                    

'אין ניאגרות כתומות', קבע בנחרצות, יוסי, קבלן האינסטלציה שהזמנו לעבוד בביתנו החדש. רועי הביט בי ביאוש, הבטתי בו בחזרה בעיניים נחרצות, אם אין, אז יהיו! נצבע, נרסס, נדביק, נצפה, זה לא ממש משנה, הניאגרות יהיו כתומות, בדיוק כמו השפריץ החיצוני, הפורמיקה של ארונות המטבח, המשקופים, הדלתות, ארונות הבגדים, שולחנות הכתיבה, הספריות, המדפים, אפילו הקולבים למגבות במקלחת יהיו כתומים. כך החלטנו וכך יהיה. הבית הזה יהיה כתום! לגינה הזמנתי כבר שני עצי תפוז ושתילי ורדים כתומים. במפעל הלבנים הודיעו כי תמורת סכום זה או אחר גם האבנים המשתלבות בשביל הגישה יהיו כתומות. מתקין הדלתות המתרוממות בחניה כבר עשה עבורנו חיפוש והזמין במיוחד שער כתום מתרומם ובמשרד הרישוי גבו רק אגרה כששינינו את צבע הרכב הלבן ל'כתום- התנתקות' (שלא יחפשו איזה רכב בגוון אפרסק) אז הניאגרות לא יעצרו את הפרויקט. לא הם ולא היוסי הזה.

'אולי תוכל לברר', ניסה רועי לבקש, 'אולי להזמין בחו"ל או ייצור מיוחד עבורנו?' 'אין ייצור מיוחד לשלוש ניאגרות בבית', 'ארבע' תיקן אותו רועי, 'כבר כתבת לך שהוספנו חדר שרותים בקומה העליונה'. 'גם לא לארבע, ייצור מיוחד זה לא פחות מאלף חתיכות' יוסי הביט בנו כמנצח, התערבתי בשיחה, 'יהיו לך אלף. יהיו לך אפילו אלפיים ויותר. רק תחשוב, אנחנו רק ההתחלה, יש עוד אלף שש מאות משפחות של מגורשים שלא בנו עדיין בית ותחשוב על הילודה אצלנו והגדלים של המשפחות זה לפחות שלוש ניאגרות בכל בית ותאמין לי, כולם ירצו ניאגרות כתומות...' הויכוח עם יוסי נמשך שעה ארוכה, גלש כרגיל לויכוחים על פוליטיקה וכדורגל ולבסוף סיכמנו שיחזור עם תשובה. כשיצא סימנתי סימן שאלה ליד "ניאגרות" ברשימה הארוכה שבמחברת ובעמוד אחר כך הוספתי עוד ספריי כתום לרשימת הקניות. זה בטח לא יהיה מיותר...

רועי ואני הבטנו עייפים זה בזה, מעולם לא חלמנו שעיצוב הבית יהיה מלאכה קשה כל כך... הפגישה הבאה היתה עם האדריכלית הנהדרת שלנו, סוף סוף היא מצאה אמנית שמוכנה לצייר חול ים ודקלים מאחרי זכוכית במקום חלון במטבח. "ככה התרגלתי לבשל" אמרתי לה בפגישתנו הראשונה, לא צריך חלון, באמת, הרוח כאן לעולם לא תוכל להיות רוח ים אמיתית, כזו שמביאה עימה ניחוחות של שלווה, שנכנסת לתוך הגוף וממלאה את כל כולך בתחושת האין סוף של הים, בחוף היפה ביותר בעולם. כאן נתקין מאוורר וקולט אדים, נסתדר, אבל על הנוף אני לא מוותרת.'

בהתחלה רועי חשב שאני משוגעת, בית כתום? לא בא בחשבון! הוא חלם על בית קטן מחופה באבן ירושלמית, כמו שהכיר בילדותו. כשגרנו בגוש קטיף הצטער כל העת על איסור הקבלן לחפות את הבית ההוא באבן ירושלמית, 'אתה לא מבין?' שאל אז הקבלן בעברית מתובלת בערבית 'המלח מהים יוריד לך את כל האבן תוך כמה שנים'. רועי התפשר אז ובדיעבד צחק שעל הבית הזה לא עברו מספיק שנים כדי שהמלח יוריד את האבנים, הדחפורים של צה"ל היו עושים את זה קודם...

בית כתום לא היה גם חלום חיי, כשבנינו את ביתנו בגוש עמד למולי בית הורי במושב השכן, בית לבן עם גג אדום מוקף מדשאה ירוקה וגינה עמוסת עצי פרי ופרחים.

גם ביתנו שלנו היה כך, רק עצי הפרי לא הספיקו לצמוח לגובה ואת ערוגות הפרחים מכסים כעת שברי הקירות שצבעתי בגווני פסטל שונים יחד עם שברי חלונות הזכוכית הרבים שמלאו את הבית. הרי בית צריך להיות מלא אור וחוץ מזה, עם נוף כמו כאן מי צריך תמונות?

מעולם לא חלמנו להתקין בחלונות סורגים (כתומים כמו בבית הזה, או בכל צבע אחר) ובטח שלא בררנו מהי הזכוכית שמונעת מהרעש לעבור בצורה מקסימלית...

אבל כעת כשצבעי הפסטל בבית ששם מעורבבים על החול וכדי החרס שעמדו בגינה מקשטים בוודאי את ביתם של פטמה או סלימה ואחרי תקופה ארוכה כל כך במגורים ארעיים הגענו סוף סוף לשלב התכנון והעיצוב החלטתי שהבית הזה יהיה כולו בכתום.

רועי התנגד בכלל לבניה, 'הבית שלנו הוא רק שם. על חוף הים. כל דבר אחר הוא זמני, ארעי, ובדבר זמני אני לא מתכוון להשקיע כל כך הרבה כסף'.

גם חברתי הטובה שגרה באחד מהישובים ביו"ש ובנתה את ביתה ממש במקביל לשלי, שאלה (בשיחת טלפון, כשהיא יושבת במרפסת הקומה השניה)- את לא מרגישה בוגדת? לבנות בית במקום אחר? תחכי קצת, עוד מעט יחזרו ואם לא, אז תיכף יאשרו בניה אצלנו. הרי בינינו, מה תגידי לילדים?

שכבתי ערה לילות שלמים במיטה, מתהפכת בין תחושת הבגידה לארעיות הזאת שלא נותנת לי מנוח, רציתי כבר מקום משלי שאוכל להשקיע בו בלב מלא... איפשהו בתוכי אני יודעת שזה לא יקרה, כל בניה של בית תהיה ברגשות מעורבים ומול תחושת הבגידה בער בי יצר ההנצחה והזכרון, אז עלה לי לראש רעיון הבית הכתום. בית שכל כולו כתום. שאיש לא יוכל לומר ששכחנו, שאיש לא יטען שישנה כאן בגידה, שאף אחד לא יחשוב שאם כבר יש לנו בית אנחנו לא כועסים על מה שהיה. בית כתום...

הפגישה עם סוכן מכשירי החשמל היתה קלה יותר, הוא אמר שהיום אפשר להשיג את הכל בכתום, 'אפילו מעוטר פרפרים, כוכבים, עיגולים ומה שתרצי' שלח את ידו אל התיק להוציא קטלוג, 'זה בסדר', אמרתי, עייפה מפגישות ודיונים, 'זה פשוט צריך להיות כתום, הכל כתום, המקרר, המדיח, מכונת הכביסה והמייבש, הטוסטר אובן, המיקרוגל, מעבד המזון וכמובן, כל התקעים השקעים החיבורים ומה שבניהם...

התעוררתי שטופת זיעה, מדליקה את האור להתמצא בחדר בו אני נמצאת, זהו, עכשיו אני מזהה, הקירות מקרטון, הסדק בפינה, הוילונות אדומים, בתמונה על הקיר הבית שהיה, נשימת הילדים נשמעת מהחדר הסמוך. קמתי בחשש לשרותים, הכל נשאר כשהיה, ניאגרה אחת, לבנה, פשוטה, 'בטח', צחקתי לעצמי, 'אין ניאגרות כתומות'.

הכנתי כוס קפה והתישבתי בפינת האוכל שמשמשת אותנו גם כפינת ישיבה, מנסה להרגע, מתלבטת ביני לבין עצמי האם היה זה חלום טוב או רע, 'בסך הכל', אמרתי לרועי שקם לבדוק מה קרה, 'בחלום, סוף סוף, היה לנו בית'.

לתגובות והערות – yeled.katom@gmail.com