אולמרט מסר לאסד כי הוא מוכן לשלם את מחיר השלום. ואתם, מוכנים?

למה אני בכלל שואל אתכם? כי בת´כלס, אולמרט לא יהיה זה שישלם את מחיר השלום. כן, הוא ישלם על הרבה דברים אחרים שהוא עשה, אבל השלום לא יהיה אחד מהם. את מחיר השלום נשלם אנחנו. אולמרט בסך הכול יקבע כמה נשלם.

כמו דירות ומכוניות, גם לשלום יש מחיר. אמנם, לזה לוי יצחק עוד לא הספיק לעשות מחירון, אבל גם אם כן, זה בטח היה נראה ככה: "בת 59 + 2 הסכמי שלום קודמים והסכם שעבוד לארה"ב, חסרת כושר הרתעה, מותקפת ע"י מיעוט בתוכה ובעלת נטייה להיות מאוימת להשמדה המונית, מחפשת מדינה שתסכים לא לריב איתה. אופציה למסירת שטחים למתגוררים קרוב". איך נגדיר את זה, נו, לא מציאה גדולה, אלא אם כן אתם מתגוררים קרוב.

ראש הממשלה הלא פופולארי שלנו, מודע לעובדה שהסכם מדיני עם מדינות לא פופולאריות עולה ביוקר, והוא מוכן לשלם. אולי הוא פוחד שכמו שבכל המקרים האחרונים שבהם הממשלה הפגינה את אוזלת ידה – גם פה – יגיח גאידמק וישלם את מחיר השלום, ובמזומן; גאידמק יקנה את הגולן, ייפנה את התושבים לעיירות אוהלים רבי קומות, יחזיר את הגולן לסוריה ויעשה הסכם שלום היסטורי עם הסורים. אולמרט החליט הפעם להקדים את הגביר ולהראות שגם הממשלה מסוגלת לנהל את המדינה – ולא רק גאידמק – ולעשות את הסכם השלום עם הסורים עוד לפני שגאידמק יספיק להגיד "ג´ואיש טרדישיין".

אבל אולי לא זאת הנקודה? אולי אולמרט רוצה בכלל ליצור ספין תקשורתי חדש שישכיח את הספין התקשורתי שעשתה ועדת וינוגרד שהשכיחה את הספין התקשורתי שיצרו החקירות נגד אולמרט (ותודו שכבר הספקתם לשכוח את זה)? אולי הוא בכלל מקנא בעמיר פרץ – שמצא לעצמו מנהיג ערבי שלא ישכח אותו – ועכשיו הוא גם מחפש אחד כזה? ואולי הוא מנסה להזכיר לנו – בעקיפין – שהוא האבא של תכנית ההתכנסות, שבאה אחרי תכנית ההתנתקות, ותוביל לתכנית ההצטופפות, שתוביל לתכנית ההתבנקרות, שתוביל לתכנית הנסיגה שתוביל אותנו – אולי – לאיזשהו חוף מבטחים באיזושהי מדינה עוינת אחרת, שבה אין ערבים עם תחביבים משונים של זריקת יהודים לים. שם יש כולה אנטישמים. הם בטח לא יתנגדו לתכנית ההתיישבות שלנו.

ובכל אופן, למה לא לתת לשלום עם סוריה צ´אנס? מה אנחנו צריכים לעשות לעומת מה שאסד צריך לעשות?

אנחנו בסך הכול צריכים לגרש כ-40 אלף אזרחים, להיפרד מאזור חקלאי ומכמה שמורות טבע נחמדות, ולקחת את הסיכון שאם בטעות נתעטש סמוך מדי לכור הגרעיני של מחמוד, אסד יחזור בו מהסכם השלום. אסד, לעומתנו, צריך – תחזיקו חזק – להתנתק חד צדדית מאיראן ומהטרור. דרישה קצת מוגזמת בשביל אדם שלא רגיל למשהו אחר.

אם באמת יהיה הסכם שלום, אנחנו באים אליו כאנדרדוג, וכשאתה בא כאנדרדוג בנושאים מדיניים, אין לך סיכוי לחזור עם תוצאות מפתיעות, אלא אם כן הפרטנר שלך הוא ישראל. ישראלי אף פעם לא יוצא פראייר. הוא תמיד יתבע לדעת הכול, כולל האותיות הקטנות. אבל משום מה, שמאגדים הרבה "ישראלי" ביחד למה שנקרא "מדינת ישראל", אנחנו דווקא כן יוצאים פראיירים. כל רמז הכי קטן מהאויבים שלנו לשלום, ואנחנו ישר עוברים לדום. כאלה אנחנו, שוחרי שלום. אז נכון שיש שני הסכמים שמצליחים לשרוד עד היום, אבל חוץ מזה, נאדה.

ובכלל, כשאנחנו ביצענו התנתקות חד צדדית מעזה, זה לא גרם להם להתנתק מאיתנו. אז מי ערב לכך שבאמת אחמדינג´ד יבצע גם הוא התנתקות מאסד?

בין כל התהיות לגבי מלחמה ושלום יש רק דבר אחד בטוח: שלום אמיתי מתקבל רק אחרי מלחמה אמיתית. לכן, ראוי שאולמרט לא יקדים את המאוחר, ולפני שהוא משלם את מחיר השלום, שישלם קודם כול את מחיר המלחמה, מלחמת לבנון.

שלוש בראש (או: איך עושים שלום בשלושה שלבים פשוטים)