שבת, מוצאי סוכות חג ראשון, משייט לי ברחובות על הקטנוע בדרך מאחותי לראש פינה, הפאב, איפה שבדרך כלל אני חותם את הסופ"ש. עוצר את הקטנוע ליד השולחנות שבחוץ, הכידון טיפה נוטה שמאלה אחרי ההחלקה של הגשם הראשון, החבורות כמעט והיטשטשו לחלוטין... הולך לכיוון הכניסה, מוריד את הקסדה, פותח את הז`קט... אני לא מעשן אבל אני מתאר לעצמי שזה כמו לקחת שאיפה עמוקה-לעצמך- ולפלוט את העשן הסמיך לכולם. נהנה מהפוזה בלי רגשות אשמה, קולט אחת, נהנית גם כמדומה... החבר כבר יושב, מבט של אחד שחיכה כמה דקות. חצי גולסטאר כוס ראשונה. מדברים "מה קורה", מדברים צבא, מדברים אזרחות, מדברים אזרחיות... הוא שואל על הרקדנית, "רוקדת", אני עונה, זה והמבט החצי כבוי שלי מספיקים לו. שותקים בכוס שנייה, כל אחד עם עצמו. הבירה הפאב האנשים, הכל צפוי, מוכר, סתמי.

אני קולט בזווית העין את מבטה של זאת שנהנית. בסיפור שאינו נגמר, הרוע הינו ה"לא כלום", גם בסיפור שאינו נגמר שלי זה ככה, מתאר לעצמי שגם בשלכם. ריקנות... השוט של הבנדיקטין ששתיתי אצל אחותי עוד מחמם אותי מבפנים. מרגיש שאין כלום בגופי, כמו מעין קליפה, פרט לאותו משקה. החבר קוטע אותי פתאום מהרהורי. "הנה מגיעה האפויה", מסמן הוא שהגיע החלק האומנותי של הערב.

עוד מהתיכון יש לנו את הקטע הזה, היינו יושבים בהפסקות במקום הקבוע ונותנים כינויים לבחורות, זה נשמע די טיפשי אבל ממש נכנסנו לזה. לא פשוט לתת למישהי כינוי שיתפוס ויזכר, מראה חיצוני הינו דבר שמשתנה, כינוי טוב צריך להכיל את המהות הראשונית המתקבלת מההוויה של הבחורה. "האפויה" זה כינוי נהדר, אבל אני בספק אם נזהה אותה אחרי שכל המהות האיה נאפית תשטף מעליה. יש את "ההולנדית", "הגרוק", "הקטנה" (שעובד עם מספר בחורות מה שהוביל ל"פטיטה" ול"צ`יקיטיטה"), "הפרפרית", "האלופה", "הזאת ששותה חצי גולסטאר", "המחשמלת", "הלטאה", "האינדיאנית"... "מה עם זאת?" הוא שואל לכיוון הנהנית, אני מסתכל... יש לה שיער בהיר, מתולתל עם נפח שמרוסן בקוקו הדוק, עיניים בהירות, עור בהיר שזוף קלות, נראית צעירה טיפה, מחייכת אלי בטבעיות וחוזרת לחברות. מעניין בת כמה היא, איך היא מגיבה כשמנשקים אותה בצוואר, איפה היא טיילה אחרי הצבא, אם היא אחרי בכלל, מעניין אם דבר יוביל למשנהו. אני לא מתחיל עם בחורות במסיבות, או חס וחלילה בים ושונא להתחיל בפאבים, למרות שזה עוד יכול לקרות, היא יוצאת מהכלל. "נראה", אני עונה לחבר, "אם היא תהיה שבוע הבא, היא תזכה בכינוי", מחליט גם לגבי עצמי, הכי קל זה להחליט שלא להחליט, לדחות דברים, להעניק איזושהי ציפייה לשבוע הבא.

הפלאפון מראה שעה חד ספרתית ואנחנו מתקפלים. לא רוצה הבייתה. דרום תל אביב בקטנוע, מחייך לעצמי, בסוף מגיע. שוטף פנים מול המראה, מברשת השיניים מסתובבת לכיווני "מה יהיה?" מטיחה בי את כובד משקלה "למה לא התחלת איתה? אפילו אם אתה מחכה לשבוע הבא, היית אומר לילה טוב, משהו, היא הייתה בעניין לגמרי, עוד הייתה מסיימת פה את הלילה", "אני יודע..." עונה, לא מרגיש צורך להוסיף יותר מדי, כולה מברשת שיניים, מה היא מבינה...

פה זה נגמר, כותב הכל על נייר בעט שחור, ואני יכול להרגיש מבואס וריקנות, והמון סתם, אבל מזמן לא הייתי כל כך מבסוט. עולה לחדר, פותח חלון, שם באמפי את TIME בגירסת הדאב של EASY STAR ALL STAR לצד האפל של הירח, המוסיקה ממלאת אותי, אני כבר לא מעשן אבל זה כמו לשאוף שאיפה עמוקה לעצמך.