האם יש טעם לחיים במתכונת המטופשת הזו?
האם כל מה שאני עושה בחיי, הינו כלום מלבד לכסות שכבות שכבות את האמת הבסיסית האיומה: בזבוז, ריקנות, שכנוע עצמי, לאן זה מוביל?
ערב טוב, המצב מסוכן
רואה עצמי עומד על סף, לאן אוביל עצמי? האם אמשיך להתעלם, אקבור את סימני השאלה הקודחים אותי...
למה שלא אתמסטל, אשתכר, אזיין, אקהה את הייאוש החד הזה.
דיבוק צא! רד מעלי! השלך אותי חזרה לחיי הבורות, הנח לי להתחפר במנעמי החברה המערבית.
כיצד הערים עלי? פורר את כל השקט הנפשי שבי ברגע אחד של חוסר זהירות, פתח מעלי צוהר המשקף באור בוהק את קיבתי הריקה.
צריך קרב, פיסגה, מטרה, מיקוד כלשהו, היכן הכפתור שמבצע אתחול לנשמה?
למה שלא אחזור בתשובה, אצטרף לכת, אלמד משחק אעלה על ניסי את איכות הסביבה.
אני בריא אני אמיד אני צעיר אני אוהב אני לומד אני יפה אני אוכל אני קיים
מה הלאה? מדוע הכל חסר משמעות? מי זה מתעתע בי, מקציף את דעתי...
למה שלא אסע מזרחה, דרומה, אצטרף למנזר, לקרקס...
המצב מסוכן, האם אתפתה לראשון שיציע תשובות? הפתרון חייב להגיע מכיוון סימני השאלה...
על הנייר סימני שאלה וקריאה, הדף נחרץ מעוצמת העיפרון החורט בו, משפטים נכתבים באלכסון, האות ל נמתחת הרבה מעל אחיותיה... האם אשכתב את החומר הגולמי הזה? האם יש משמעות למיקום פסיק או סימן שאלה בחוסר הוודאות הנוראי הזה? האם יש תכלית לדימויים ויזואלים, למילים נרדפות כשהשאלה האמיתית הינה כל כך בסיסית? האם היצירה (יצירה?) הזו אינה אלא מטאפורה להרגשתי?
