כשנעלי הבית שלי התחילו לדבר, הבנתי את חומרת הבעיה. עד כה, במשך שנים, אולי עשרות שנים אבל מי סופר, הן היו שקטות להפליא.

רכשתי אותן בשוק בניו דלהי מרוכל צעיר שנראה זקן. למרבה הפלא, לא הוא פנה אלי, אלא אני אליו. משום מה הרגשתי צורך חזק ברכישת נעלי בית שישמשו אותי בבית המלון המעופש, אך לא חסר החן, בו התגוררתי. הרוכל דיבר עברית שוטפת, מה שלא כל כך הפליא אותי כמו הצורך שלו לספר לי שהוא רק בן 26, למרות הקמטים הרבים שחרשו את פניו ושיער השיבה שדמה לצמר גפן מתוק, אבל לא בצבע ורוד שמעולם לא אהבתי, בצבע לבן-שלג.

נעלי הבית שתקו. הן המתינו מבויישות בפינה עד שסיים הרוכל לספר לי את סוד הזיקנה הנצחית (שלא אגלה לכם אותו גם בגלל שהבטחתי וגם בגלל שאיש אינו רוצה להראות זקן ממה שהוא באמת). לאחר שסיימתי את כוס התה המתוק כריחה של נערה החולפת ברחוב ביום קיץ, ארז הרוכל את נעלי הבית בשקית נייר מרשרשת, והן הציצו אלי בחיוך תמים ומלא ציפיה כשל נער שליח במשרד עו"ד מפורסם.

באופן טבעי, לאחר שנת הטיול במזרח הרחוק הן עלו איתי ארצה ולא נתקלו בקשיי קליטה יוצאי דופן למעט הפעם שבו הגיעה אלי אורחת מיוחדת, שהביעה זעזוע מצורתן, והן, מצידן, הפגינו אומץ לב של בעל טריטוריה. האורחת נשארה ללילה רב סיפוקים אחד ולאחריו לא חזרה, מה שהוסיף לבטחון העצמי של נעלי הבית שהיו משוכנעות בנצחונן.

לפני מספר ימים, חזרתי מהמשרד הסודי שלי בשעת ערב די מאוחרת אך לא מאוחרת מדי ונעלתי אותן בכדי להרגיש בבית, גם בגלל שקצת קשה לי להרגיש בבית בשעת ערב מאוחרת אך לא מאוחרת מדי וגם בגלל שכבר התרגלתי לתחושה הנוחה שהן מספקות לי, לא משנה מה.

למרבה הפליאה (שלי לפחות) לא עבר הנסיון בהצלחה שכן הן פערו את פיהן ואמרו דבר מה. ניסיתי להבין את שפתן אך לא ממש הצלחתי. הייתי בטוח שנעלי בית, למרות שיוצרו בהודו, יצליחו לדבר בשפת אדונם לאחר שנים כה רבות אך לא כך היה. הן כנראה דיברו נעלי-ביתית.

הפתרון היחיד היה ללכת לאשר. אשר היה הסנדלר אצלו נהגתי להעביר את שעות אחר הצהריים שלאחר הלימודים, מתבונן בעבודתו השקטה על נעלי העור של מר פויירר, השכן השמן בלון מקומה שלישית.

פיניתי לי יום שלם ועליתי על האוטובוס לשכונה. נעלי הבית המשיכו בפטפטת בלתי פוסקת עד שהגענו ואז הציצו מהשקית בה ישבו לכל הכוונים בדאגה אמיתית.

חיפשתי את אשר אבל במקום הכוך האפל אך הלא-בלתי-נעים היתה פיצוצייה שמכרה מרלבורו אדום. קניתי נובלס לייטס ושאלתי את המוכרת היחפה עם חולצת הבטן איפה אשר. אשר מת, היא ענתה. נעלי הבית הביטו אחת בשניה בדאגה והמשיכו לשוחח ביניהן בלחש, מה שגרם לי להסיק שהן כן מדברות עברית, אחרת איך היו מבינות את המוכרת היחפה עם חולצת הבטן.

20 שנה אחרי שוב יצאתי מהכוך של אשר, שעכשיו היתה בו פיצוציה עם מוכרת יחפה בחולצת בטן והדלקתי סיגריה. כאשר ניסיתי לעכל את העובדה שאשר מת השתתקו נעלי הבית שלי לפתע ודממה נפלה על רחוב ילדותי.