להרוג או להתאבד – שתי אפשרויות שנפסלו דקה לאחר היקיצה.
חבוקה בזרועות איתנות משכשכת בתוך שלולית שאין ברירה אלא להודות שיש לי עליה זכויות יוצרים.
עירומה אך רטובה בתוך סדינים דולפים, שמיכה רוויה, כרית בעלת 100% לחות.
פלא שטחב לא פורץ וצומח כאן אני חושבת לעצמי ובודקת שאין בוקעים שרידים ירוקים מתוך הנקבוביות.
אני לא מעיזה לזוז. אולי בכל זאת אאלץ להרוג.
אני מנתחת את המצב ומתחילה להעביר סוגים שונים של מיתות מיידיות, נטולות מכאובים כמובן.... אני בכל זאת מוסרית, זה מובן?
חנק לא בא בחשבון, אין לי כוח בכפות הידיים.
דימום עד מוות, בר ביצוע תיאורטית. אני יכולה להגיע אל סכין החיתוך שעל השולחן בלי תזוזות מיותרות, אבל חתך אחד והוא מיד על הרגליים.
רעל עכברים – לא הסטייל שלי.
חִשמוּל – נקי וזמין. אני יכולה לפסק את שתי אצבעותיו ולהשחיל אותן אל תוך התקע אבל הכבל שלו קצר מדי.
אני מונה לאיטי את האפשרויות ומבינה שאין מנוס מביזיון והשפלה......
אתמול הדברים נראו אחרת.
הוא הגיע עם זר שושנים לבנים - אני אוהבת פרחים לבנים.
שוחחנו על גלגול נשמות ונירוונה - אני תומכת באופטימיות.
הוא העביר את אצבעותיו באיטיות על גב ידי - אני מעודדת קרבה.
ואז, הוא ניגש לארון בחיוך. בחר חמש צלחות, כל אחת זכוכית עם גוון ירקרק ופס עדין של כסף. אני לא הבנתי מה קורה אבל לא עמדתי בדרכו.
הוא זרק אלי מבט חד ומיד העיף וסחרר את הצלחות באוויר בהרכבים שונים, זו אחר זו ואחרי כן זוג עם בודדת...
הוא סיים את הטריק הקטן – אני בעד שעשועים.
לאחר מכן הכל קלח: – צחקוקים, נגיעות קלות בקצות האצבעות, לטיפות רחבות מעגליות, גישוש מרומז בחלקים רגישים ואהבה מאוזנת בתנוחות אלו והפוכות.
הוא מתחיל לפקוח עיניים. להרוג או להתאבד – זו ההזדמנות האחרונה.
הוא מביט בי, מחייך, מצמיד נשיקה.
עכשיו הוא כבר ער. החיוך נמחק. הוא ממשש את הרטיבות סביבו, מזנק מן המיטה, לובש לרגע עווית כמותה ראיתי רק בתיאטרון "נוֹ" יפני.
אחרי דומיה של דיון פנימי בסוגיה, דועכת השערורייה והוא אומר: "אני לא חושש ולא פורש"
אחר כך הוא מביט בי בעיניים עוגבות, מנפנף בשתי ידיים ומכריז בקריצה "נתראה הערב בלחם ארז"
תגובות