,, המח"ט, המחסום הזה הוא צוואר בקבוק אדיר שמנקז אליו את רוב מעבר התושבים מרמאללה למזרח ירושלים, אבל 90% ממי שנמצא פה עכשיו בכלל לא יכול לעבור פה לפי ההנחיות שנתת!. הפלסטינים מחרטטים אותנו במיליון תעודות שאנחנו כל יום משנים את ההחלטה עם איזה תעודה הם יכולים לעבור ועם מה לא! מאוכלוסיה מחורפנת וחיילים מחורפנים טוב לא ייצא פה..."
,, אני אוהב אותו המ"מ הזה.. הוא בסדר.. לא שוויקי?" פנה מפקד חטיבת בנימין אלוף משנה רוני נומה לעבר סגן-אלוף רונן שוויקי, מפקד הגדוד שכרגע תופס את גזרת התפר הרגישה שבין רמאללה, הבירה הבלתי מוכתרת של פלסטין לבין ירושלים, בירת היהודים/ערבים/נוצרים/ארמנים...
,,תראה חביבי" השב המח"ט מבטו אל הקצין הצעיר שעמד מולו בשמש הקיצית הירושלמית. ,,אני ואתה מכירים שני סוגים של תעודות זהות נכון? יש כחולה שלנו וירוקה שלהם. עד כאן?" החל המח"ט לדבר בטון "תדריך לפני מבצע" שכל כך התרגל אליו...". ,,לכל הפלסטינים יש תעודה ירוקה, אבל לא כולם יכולים לעבור... אחרת זה לא מחסום. נכון?" הנהנתי אליו בחוסר ברירה, שכן עד עכשיו לא הרעיש את עולמי... אולם האבסורדיות בדבריו החלה לטפטף טיפין טיפין מפיו. ,, מחסום קלנדיה הוא מחסום אדיר! מחסום בעל חשיבות עליונה במערך המחסומים של צה"ל! אבל הוא לא מונע כלום... אנחנו כאן כדי מכיוון שאנו רוצים שמידי יום ביומו יידעו 150,000 פלסטינים כי חייל צה"ל בדק אותם בטרם עברו מביתם אל תחומי ירושלים. מחבלים? כנראה שלא. למחבלים יש דרכים טובות יותר לעבור לירושלים, ואותם אנחנו תופסים בוואדיות, במכוניות, במנהרות, במבצעים. אתם כאן כדי שיידעו מי בעל הבית, מי קובע את סדר היום".
,, הבנתי, אבל אותנו בכלל לא מעניין התעודה הרגילה שלהם, אותנו מעניינות התעודות הנוספות שלהם. וכל יום אני מקבל הוראה לתת אישור לתעודה אחרת. אין פה שום עקביות והיגיון..."
,, בדיוק!", נצצו עיני המח"ט כאילו הוא מאושר מתשובתו. ,, תאר לך שהיינו מקבלים את אותה תעודה כל יום.. כל בתי הדפוס בגדה היו עובדים שעות נוספות לזייף אותה עד שלכל פלסטיני הייתה התעודה הזאת. תוך שבוע אתה נמצא מול מליון פלסטינים, שלכולם אתה צריך לתת לעבור. סה"כ יש בערך 15 סוגים של תעודות, ואיתם אנחנו משחקים כדי לווסת את המעבר במחסומים. זה חלק מהמלחמה..."
ההסבר שנתן המח"ט לא ריצה אותי כלל וגם לא הפתיע אותי, אך מיד כשרציתי לפצות את פי קרה הקשר של המח"ט למפקדו והקפיץ אותו במהרה לרכבו. ,,אני חייב לזוז, נדבר על זה בהזדמנות אחרת, תמיד תזכור – אתם כאן כי הם כאן!,,
הסופה הממוגנת שלו חרקה לו משם במהירות והשאירה אותי שם לעכל את המרגליות שהאכיל אותי אל"מ רוני - "מפזר הערפל". עליתי לגבעה הקטנה שמשקיפה מקרוב על כל המחסום המוזר הזה. רוח קיץ ירושלמית נעימה החלה לנשוב והביאה איתה את ריחות הלוואי של האיזור הזה מעורבים יחדיו – פיח מכוניות, סיגריות, בייגלה, קפה, ירקות רקובים, וריח גדול של אי ודאות. אבל האי ודאות במחסום קלנדיה נדחקת לתתי המחשבה, והחיים באיזור הזה חזקים מדי ומהירים מדי מכדי להתחבט באבסורדיות של המקום הזה.
ירדתי חזרה למטה למעבר בדיקה הראשי. את פניי מקבל הסמל שלי, גל, בהבעה הקבועה של "אני בכלל רודף שלום מרעננה". ,,מה שינו?" שאל. ,,כלום, הכל אותו דבר". החיילים שלי שלחו מבטים לעברי כמו מצפים לאיזושהי בשורה, אבל רק בשורה טובה. משהבינו כי אין בשורה הפנו מבטם חזרה לתור הארוך של המחכים במחסום. תור ארוך ארוך..
בישראל נוטים לחשוב שכל הפלסטינאים אותו דבר... כאלה שעומדים במחסומים, פרמיטיביים, שאוהבים לצעוק, להרוג, לקלל, להתפלל ולשנוא. חברים, הכל נכון.
כי אנחנו עשינו את זה!... או שהם התחילו.... אבל אנחנו היינו כאן קודם.... אבל זה היה לפני 2000 שנה.... אבל בטוח שהיינו פה... אבל כשהם באו לכאן לא היינו פה באותה תקופה.... והם כאן כבר המון זמן... אבל לא הייתה לנו מדינה.... מצד שני גם להם לא... אבל זה סיבה לרצוח?!... נכון, גם אנחנו רצחנו... אבל הם רוצחים ילדים... כן, כן, גם לנו לפעמים נופלת פצצת טון על איזה בית... הם התכוונו לרצוח...ואנחנו לא.... אבל את אימא של ילד מת זה בכלל לא מעניין... והיא עוד עומדת אחרי זה שעות וימים במחסום... אבל באותו תור יחד איתה עומד הבן של השכנה עם חגורת נפץ והוא עומד להעלות 4 חיילים השמיימה... אבל הוא לוחם את מלחמת העצמאות של העם שלו... אבל כבר אמרנו להם שתהיה להם מדינה... אז למה להילחם... אבל הם לא מאמינים לנו... כי אנחנו משקרים להם כל הזמן... בעייה שלהם...
,, קצים אסף! קצים אסף! " קריאה מרוחקת קטעה את הירהורי המטופשים שכבר ממש נמאסו עליי. קרבתי אל התור הקרוב לעמדות הבדיקה. זיהיתי את עבדאללה, דמות מוכרת במחסום קלנדיה. הוא עובר כאן כל בוקר, והתיידד עם החיילים ואיתי. ,, יש פה אישה חולה, אולי מתה, אולי פצועה, לא יודע, שוכבת על הכביש..."
,, גל תעלה מול החפ"ק שיגיע הנה חובש, אני הולך לראות מה קורה איתה". נכנסתי אל התור, מפלס דרכי בין עשרות פלסטינים מיוזעים ועייפים. ,, ארג'ע לוואראה" שאגתי והזזתי ממנה את המקבץ האנושי הצפוף הזה שלא נתן לה אוויר. ציון ואברי שבאו איתי השגיחו בעין חשודה על כל הסובבים אותנו שמא זהו תרגיל הסחה ומישהו יכניס לנו פה סכין ונהפוך לפילה מניון "Center-cut" אדמדם. האישה הייתה כבת 50 ושכבה על הכביש מעולפת. קרבתי אליה והבחנתי שהיא נושמת. כנראה התלעפה מהתייבשות או מעייפות.
,, ציון בוא, תרים לה את הרגליים, גבוה, אל תוריד עד שאומר לך להוריד".
,, אבל אסף.. יש לה שמלה.. יראו לה שמה למטה אם אני ארים.. אתה בטוח שצריך?.."
,, תרים אני אומר! מה זה השטויות האלה עכשיו?"
ציון הרים לה את הרגליים ואחרי כמה שניות חזרה הכרתה אבל היא עדיין הייתה מעורפלת. פתאום נשמע קול חשוד... - היישר מחלל שמלתה אל תוך נחירי ציון תורג'מן, שלחה לו האישה הנחמדה הוקרת תודה על עזרתו הנאמנה. ציון שחש תחושת קבס אדירה אבל פחד להגיד מילה פן אתנפל עליו שוב, לא אמר כלום ועתק את נשמתו. בתוך כל הסיטואציה ההזויה הזו התאפקתי בכל כוחי שלא להתפקע מצחוק...
אחרי כמה דקות הגיע החפ"ק עם החובש, והנחתי לו להמשיך לטפל בה.
חזרתי למלאכת השוטטות בין העמדות.
מבט מהיר על כל המחסום אמר שמשהו לא בסדר. אלבוס לא עומד בעמדה הקבועה שלו. יוני אלבוס, החייל הכי ותיק במחלקה, בן עשירים מאילת, תמיד בודק את האנשים בתוך העמדה בדיוק באמצע ולא זז מטר.
,, רומן! איפה אלבוס?!" ,, הלך לגדר חיצונית " השיב רומן, עולה חדש ונגן צ'לו מתוסכל שסבל מקשיים בצבא עד שהפך לחייל הכי מוערץ באמצעות הערצתו האין סופית למש"קית חינוך היפה של הגדוד.
,, מה לעזאזל הוא עושה שם?! "
,, זה בסדר.. הוא פה ליד.. מדבר עם נדיה.. "
מי בשם לעזאזל זאת נדיה?!, מה לעזאזל קורה פה? איך אני בכלל נמצא בסיטואציה הזאת?!..
טסתי אליו וראיתי אותו עומד שם, קרוב קרוב, מדבר אליה בשקט, ברוגע. כשקרבתי היא פנתה ללכת והתרחקה לה חזרה לכיוון מזרח ירושלים.
,, אלבוס מה קורה פה?!, מי זאת? "
,, אח אסי... אני חושב שאני מאוהב. אני לא מפסיק לחשוב עליה, אני עוצם את העיניים, אני רואה אותה. הסיבה היחידה שמשמרת לילה במחסום עוברת לי מהר היא כי אני יודע שבשמונה בבוקר אני רואה אותה בארבע אחר הצהריים פעם נוספת... "
" תפסיק לדבר שטויות, אני לא אוהב את מה שאני שומע... " (נשמעתי ממש לא משכנע. גם אלבוס יודע שאני חסיד גדול של אהבה..)
,, אתה לא מבין אסי... היא לא סתם ערבייה שעומדת כאן במחסום, היא מיוחדת, היא אצילה.
אבא שלה מאוד עשיר והם גרים באבו – דיס. היא סטודנטית פה ברמאללה, לומדת משפטים.
שיער שטני חלק, עיניים ירוקות, עור צח, מלאכית..."
,, זה מריח לא טוב כל העסק הזה... משהו פה לא נראה לי... איך בכלל אתה מכיר אותה? "
,, לפני כמה ימים היא חיכתה פה, הייתה לה בעיה בניירות והיא נאלצה לחכות חצי שעה פה בעמדה עד שאישרו לה את תעודת סטודנט מהחטיבה. בזמן הזה דיברנו, היא הייתה מאוד חברותית ונחמדה, ממש כמו ישראלית... מאז אנחנו נפגשים ומדברים קצת כל יום."
,, אלבוס, תזהר. יש לי תחושת בטן לא טובה על כל הסיפור הזה. משהו פה פשוט מידי, נקי מידי מכדי להיות אמיתי. מעכשיו אתה מדווח לי על כל פיפס שאתה עושה במחסום, כל מטר שאתה זז. אני דואג לך, רק בגלל זה... "
,, אתה דואג בלי סיבה.. מה אני כבר עשיתי?! התיידדתי עם ערבייה?! ממתי זה פשע? ועוד אתה(!) אומר את זה, אחרי שריתקת אותי פעם בגלל שאמרתי בלי להתכוון שערבי טוב זה ערבי מת? לא וויתרת לי על זה.. סגרתי שבת פה עם כל הצעירים..."
,, טוב, אלבוס, נדבר על זה אחר כך, בוא נחזור למחסום, יש לחץ."
סיימנו את המשמרת לפנות ערב וחזרנו למוצב. המוצב שכן בשדה תעופה עטרות ז"ל. מי היה מאמין שעד לפני שנתיים היה כאן שדה תעופה פעיל עם טיסות לאילת, לצפון, לירדן, למצרים, פלסטינאים וישראלים עמדו צד אל צד בתור לצ'ק אין, בעוד היום הם עומדים קילומטר אחד מערבה משם, הפעם פנים מול פנים במחסום.
Welcome to
נכנסתי לחדר של החיילים, צחנת גרביים ובגדים מיוזעים תקפה בחוזק את נחיריי.
,, אנדריאס... אם לא תוריד נעליים וגרביים בחוץ מישהו פה עוד ימות מזה אתה יודע... ראיתי בחוץ ציפור עפה שלפתע צנחה לאדמה והבנתי שהורדת נעליים...
בחיוך נבוך ומטופש הוא לקח את גרביו ונעליו המעלות עשן ויצא החוצה.
יצאתי החוצה בעקבותו. ,, הכל בסדר, אנדריאס? " שאל כאשר חשתי פתאום שמשהו מטריד אותו. ,, עזוב, סתם זה לא ענייני, אני לא רוצה לדחוף ת'אף שלי לעניינים שלו, מספיק יש לי בעיות עם הוותיקים בפלוגה בגלל הפה הגדול שלי".
,, טוב עכשיו אין מצב שאני יורד ממך, אנדריאס, אתה מכיר אותי, זה לא ילך לך בקלות. מה קורה? "
,, תראה ", זה לא נראה לי עניין גדול, אבל משום מה זה מציק לי... לא יודע למה.."
,, אנדריאס, גש לעסק " השחלתי. לא רציתי לדחוק בו יותר מידי אבל החיילים התחילו מסדר ואוטוטו מישהו יבוא ויפריע לנו.
,, זה אלבוס, הוא מתנהג מוזר. כבר כמה ימים שההתנהגות שלו שונה לגמרי. ומאז שהוא חזר מהבית הוא כאילו, מרחף, שנטי כזה, רגוע... חשבתי שזה אולי גראס שהוא עישן בבית אבל זה המשיך אחרי יום ראשון, ונראה לי שהוא פשוט חושב על איזה משהו שעושה לו טוב כל הזמן. במחסום העיניים שלו נוצצות כאלה, בוהות כאלה, מצפות כאלה..."
,, ואתה חושב שזה קשור לזאתי.. מה שמה.. מלודי? "
,, אני מאמין שכן.. אבל משהו עדיין שונה... אתה מבין... אלבוס כל הזמן הרי מלא סיפורים על בחורות.. כך פעם שהוא חוזר לצבא כולם יודעים שיהיה איזה שעה סיפור על החוויות שלו בסופ"ש, תכל'ס כי הוא עשיר והוא גר באילת אז זה לא בעיה בשבילו להשיג זיונים. אבל הפעם יש שקט! הוא לא אמר לנו מילה! כלום! והיא פה.. עוברת לנו במחסום פעמיים ביום עם העיניים הירוקות שלה, או כמו שרומן אמר במבטא הרוסי הכבד-מצחיק שלו: ירוקות אש!"
,, אתה חושב שהוא פגש אותה בסוף שבוע? עד כמה שאני זוכר הוא נסע הביתה לאילת... "
,, אני יודע... אבל משהו קרה בסוף שבוע... אני יודע את זה.. אני פשוט מרגיש את זה... אין לי עוד הסברים או סיבות. פשוט ככה "
אנדריאס, שלהוציא ממנו מילה היה כמו להוציא שיפוד מעזרא הרס"ר השמן, פתאום פלט החוצה דברים שלא קשורים בהכרח אליו. הוא לא אמר דברים קשים כל כך או שליליים, אבל אנדריאס יודע טוב מאוד שאלבוס טיפוס בולט במחלקה בתור החייל הוותיק ביותר וכן כאדם חריף לא מעט, ולא כדאי לו, בתור חייל יחסית צעיר "להתגרות" במזלו ולדחוף את אפו לענייניו של אחר.
,, בסדר אנדריאס, אני שמח ששיתפת אותי, אני לא זוכר מתי אי פעם דיברנו ככה על משהו שלא כל כך קשור לצבא... הייתי רוצה שזה יקרה יותר.. אנחנו הולכים להיות כאן ביחד הרבה זמן..."
,, בטח, בטח, מאה אחוז " חייך אנדריאס חייך מהיר וחזר לחדר.
מה קורה פה? משהו בטוח קורה, יש כאן ריח של עשן אבל לא ברור איזה סוג של מדורה. אני צריך לדאוג? אבל ממה? אני אפילו לא יודע אם משהו קורה...
אחרי ארוחת ערב, צפינו בסרט שקיבלתי בצהריים. במהלך הסרט נכנס לפתע לחדר ברק המ"פ שהגיע מהמוצב הפלוגתי שנמצא ליד פסגת זאב.
,, אהלן חבר'ה, הכל טוב? הביט אל החיילים במבט מחויך, ואז השב מבטו אליי והרצין מעט. אסף, בוא רגע החוצה אני צריך לדבר איתך על משהו זריז "
יצאנו שנינו מחדר הטלוויזיה. ,, מה קורה? קרה משהו? " שאלתי מודאג.
,, לא, לא, לא קרה כלום, אבל אני עובר עכשיו אצל כל הקצינים, בקשר להתרעה שקיבלנו. יש התרעות חמות מאוד על חטיפת חיילים באזור ירושלים. "
,, נו, מה חדש? תמיד יש התרעה כזאת... "
,, לא, הפעם זה הרבה יותר רציני. יש מידע וודאי על חוליה שרוצה לחטוף חייל בכל מכיר ולא מוכנה להיכשל. יש להם עכשיו הרבה קשיים להוציא פיגועים והם הגיעו למסקנה שחייבים לחטוף חייל. אסף, זה רציני. אני רוצה שכל חייל יגיד לך איך הוא מגיע הביתה ואתה תוודא אישית שהוא מבין כמה חמור המצב. תרגיש חופשי לשלול חופשה מחייל שאתה לא סומך עליו שיהיה דרוך כשהוא יוצא הביתה. "
,, זה עד כדי כך רציני? ". ,, כן, מאוד. יאללה, אני חייב לזוז, אני עוד צריך לעבור אצל אלכסיי וינאי הערב. נדבר, להתראות "
חזרתי לסרט, בדיוק באחת הסצינות שאחד החיילים בסרט משאיר מתנות לנערה לבנונית. התבוננתי באלבוס והוא חייך חיוך קטן ומרוכז. הלילה במחסום, אני אברר את סוגיית המלודי הזו אחת ולתמיד.
,, זהו, עברנו על הכל, שיהיה לכולנו משמרת נעימה ושקטה ", סיימתי את התדריך לקראת הלילה במחסום. בדיוק כמו שצפיתי וכמו שהתרגלנו לאחרונה, נכנס שאדי, קצין דרוזי, המ"פ של פלוגת משטרה צבאית שהמחלקה שלי תחת פיקודה במחסום. שאדי, שבצניעותי אומר, ואני מצטט את מפקדיי: "חתיכת צ'יקמוק", נכנס לתת את "הדגשים המיוחדים" שלו... בחור מצחיק, באמת, אין לי דרך אחרת להגדיר את מי שחוזר מילה במילה על מה שמישהו אחר אמר שנייה אחת לפני... במלוא הנימוס אמרתי לו כבר כמה פעמים שהוא פשוט חוזר על דבריי וחבל על הזמן שלנו, אבל הבחור חי בהכחשה, מהנהן בראשו להסכמה, אבל כלום! פשוט ממשיך!...
רוח ירושלמית קרירה ונעימה נשבה לה ברוגע, המחסום נסגר בשעה תשע ובשעה הזאת השקט צועק. אין רעש של מכוניות, ילדים, סוחרים, מוכרי בייגל'ה, ועוברי המחסום למיניהם. כולם ישנים. ,, פלסטינאים הולכים לישון מוקדם, תמיד על מזרון, אף פעם לא לבד, ותמיד עם תעודת זהות בכיס ", נוהג להתגאות המג"ד בניסיונו העשיר בהערת פלסטינאים באמצע הלילה.
כן, זה הולך להיות עוד לילה שקט. מחר בבוקר, ישיבת קצינים עם ברק, "שעתיים-שלוש ומתקתקים אותה", והביתה. רק שייגמר כבר הלילה הזה.
השעה 23:00. צרור יריות חצי רחוק נשמע מתוך מחנה הפליטים קלנדיה שנמצא מצפון למחסום. ידעתי שאמור להיות מבצע של מג"ב הלילה אבל לא כל כך מוקדם... לפתע שעט לעברנו מתוך מחנה קלנדיה טנדר טויוטה שעצר בפתאומיות קצת לפני תחילת המחסום. נדרכנו כולנו, מכונית תופת?
תפסתי את הקשר: ,, אף אחד לא זז, להישאר מאחורי הבטונדות "
קרבתי לאט אל הרכב. עדיין הייתי רחוק. דרכתי את הנשק ויריתי כדור באוויר. עצרתי למשך כמה שניות, ויריתי כדור נוסף. דלת הנהג נפתחה לאט, וממנה יצאה דמות חשוכה, וידיה מונפות באוויר. ,, זה החיילים, ליד הבית שלי, הם חשבו אני אבו-זומאר, וירו על האוטו שלי מאחור.. בוא.. בוא תראה חייל ".
,, תתרחק מהאוטו! תוריד חולצה! " שאגתי וכיוונתי אליו את הנשק. אדרנלין שטף את כל גופי כמו מקלחת חמה בצוואר. הדמות עשתה כמצוותי במהרה. קרבתי עוד וראיתי עתה היטב את פניו. לבן כסיד וידיו רועדות מלמל שוב... ,, החיילים, הם ירו בי מאחור, חשבו שאני אבו-זומאר שבורח מהבית שלו. אני רק שכן שלו, אבל לא מחבל..."
באותו הרגע שמעתי קריאה חלושה לשמי במכשיר הקשר שלי. היה זה המג"ד. ,, יש לכם איזה טנדר במחסום? "
,, חיובי, הגיע לפני דקה ". ,, פצוע? " שאל המג"ד. ,, לא, רק מת מפחד " עניתי.
,, פאשלה קטנה שלנו, הימ"סניקים היו קצת חמים של ההדק.. תדבר איתו, תרגיע אותו ותשלח אותו הביתה או לאן שהוא רוצה לנסוע... הוא בסדר, לא מעניין אותנו ".
הורדתי את הנשק וסימנתי לכולם שהכל בסדר. הפלסטיני הבחין בי והבין כי חדלתי מלאיים עליו והוא קרב אליי.
,, תראה, חייל, הם דפקו לי חמישה כדורים בחלון האחורי של הטנדר... וואללה בפוקס לא הרגו אותי, כל הכדורים פגעו בריפוד ובדלתות אבל אני לא חטפתי כלום... אללה שומר עלי ".
,, איך קוראים לך? " שאלתי. ,, עיאד, אבו מסרי, לא אבו זומאר.. הם חשבו אני אבו-זומאר מתנזים שבורח להם. הם באו לקחת אותו. ראיתי ג'יפים שלהם באים. כבר הייתי באוטו לנסוע להביא מאח שלי תרופות לילדה. הבית שלי בכלל בצד השני של הכביש, אבל הם התעצבנו לאללה, רצו קצת אחרי האוטו ונתנו לי 5 יריות. אמרתי, אם אני עוצר הם גומרים אותי אז נסעתי למחסום, למה אני יודע לא יורים פה ככה ".
,, אתה צוחק עלי? " עניתי לו בחצי גיחוך. " עוד שנייה הרגתי אותך, הייתי בטוח שאתה עם מכונית תופת או חגורה. יש לך מזל שהם התקשרו אליי בזמן.. "
,, אמרתי לך, אללה שומר עליי... ". כשראיתי את הטנדר שלו מנוקב מאחור, חשבתי לרגע שאולי אללה באמת שומר עליו.. שני כדורים פספסו את ראשו ב -5 ס"מ.
,, וואללה, לאן אני חוזר עכשיו, שמה זה חיילים עם אקדחים חמים. אני חוזר עכשיו הם נותנים לי כדור אחד בראש שלי, הפעם הם לא יפספסו... אולי אני נשאר איתכם פה במחסום... בסדר?"
,, לא.. מה פתאום.. אף אחד לא יירה עליך... עכשיו דיברתי איתם, זה בסדר. חוץ מזה... אללה שומר עליך, לא? אמרתי עם חיוך בתקווה שלא יחשוב שאני לועג לו ".
עיאד נסע משם חזרה לסימטאות החשוכות במחנה הפליטים קלנדיה.
במחנה פליטים אין תאורות רחוב בלילה או כל דבר הדומה לכך. כשתם אור היום משתררת אפלה עזה שרק תאורת פנים בבתים מכפרת עליה. כשגם זו נמוגה סר חושך מצרים על כל המחנה. עקב כך אפשר לזהות אור פנס בודד ממרחק רב. בתמימותי הילדותית חשבתי פתאום כמה נחמד יהיה לנסות פעם להאיר בפנס מתוך כפר אפל בלילה רק כדי להתוודע לכך שאפשר...
התבוננתי דקה ארוכה נוספת על אפלת המחנה ופתאום הציפה אותי תחושת סיפוק מוזרה מכך שאיעד חמק כל עוד נפשו בו מכדורי החיילים ובחר להגיע הנה ולא לאף מקום אחר. רק בארץ ישראל אדם יברח אל רעהו של מישהו הבא להורגו. אם הייתי הורג אותו... איך הייתי אוכל את זה...
כהרגלי בפחדנותי בחרתי פשוט לא לחשוב על זה יותר, וחזרתי אל "כנופיית" מחסום קלנדיה שהחלה להילחם בעייפות לקראת הלילה הארוך. בשבועות האחרונים היינו עורכים תחרויות ריקוד ברחבת המחסום. כל חייל בתורו "נוטש" את עמדתו ופונה לריקוד סולו בסגנון חופשי. אנחנו ממש נהנים מזה... זה נשמע מצחיק, אבל התברר לכולנו שהדרך הטובה ביותר להישאר נוקשה ודרוך במהלך היום היא להשתחרר מעט בלילה. אף פעם לא איבדנו שליטה והמחסום תמיד נשאר בעדיפות הראשונה, אבל בשלוש דקות שכל חייל רקד חופשי אל מול חבריו הוא ממש פרק הרבה מרץ ומתח שהצטבר לו במהלך היום. הטייפ מחלל לו שירים שונים ומגוונים וחייל חמוש קופץ ומרקד לו בחופשיות.. נגמר השיר – והוא חוזר לתובעניות המחסום והשקט המתוח... מראה אבסורדי? בטח שכן, אבל זה מה שיפה פה בשטחים – הרבה קרה ועוד הרבה עתיד לקרות...
,, זועבי מגיע הלילה? מה אתר אומר?... ", קרבתי אל אלבוס בעמדתו ופתחתי בשיחה.
,, בטח שהוא יבוא... תראה איזה ירח מלא ויפה... זה לילה בול בשבילו. תראה... תוך חצי שעה גג הוא פה ".
זועבי הוא דמות נוספת שפוקדת את המחסום הזה באופן שוטף. ההבל בינו לבין האחרים הוא שזועבי אף פעם לא עובר אותו. אף פעם לא היו לו וכנראה שגם לא יהיו לו האישורים המתאימים לעבור. זועבי הוא גבר צעיר בן כשלושים, בעל חנות מכולת מרמאללה, שכל עולמו הוא הואן שברולט שברשותו. מדובר בוואן שרכש לפני כמה שנים, והוא מטפח ומשקיע בו כאילו הוא ילדו הפעוט. הרכב תמיד נקי ומבריק, ואחת לכמה זמן מוסיף לו זועבי שכלולים ושיפורים: רמקולים חדשים, מגבר חזק מאחור, מקרר קטן, ריפודים אורטופדיים, והחידוש האחרון – די.וי.די עם מסך רחב מעל ה"דש-בורד". זועבי מדבר על הוואן שלו בהערצה אין סופית , כאילו הוואן טס לירח בעצמו, כאילו גילה את האטום, כאילו זכה באליפות אירופה בכדור סל...
ביום שמאיזושהי סיבה יילקח ממנו הוואן הזה, זועבי ככל הנראה פשוט ימות, הוא לא רואה אף סיבה אחרת לחיות, ממש כך...
,, מה התוכניות לשבת? " שאלתי כבדרך אגב את אלבוס.
,, שום דבר מיוחד, כרגיל... אתה יודע... "
,, אלבוס, אני רוצה להגיד לך משהו... "
,, אני יודע מה אתה רוצה להגיד ", הגיב במהרה. ,, בבקשה, אל תתחיל אסי, אני לא רוצה לדבר על זה ".
,, אלבוס! חברים שלך אומרים שמאז שפגשת את המלודי הזאת אתה לא כאן. במחסום את נראה מעופף ומהורהר. אני רוצה לעצור את זה עכשיו!".
,, מעופף?! על מה אתה מדבר, אני בדיוק כמו תמיד שאף אחד לא יקשקש שטויות. כולם סתם מקנאים כי אני מאוהב, ובמחסום! לא בבית במישהי שאתה רואה פעם בשבועיים ובסוף זורקת אותך ומשפילה אותך. את מלודי אני רואה פעמיים ביום לחמש דקות ואני נהנה בזמן הזה יותר ממאה שנה עם כל בחורה אחרת!. אני רואה אותה ואני מרגיש שהלב לי שלי נמס מממנה.. "
,, אלבוס, תסתכל לי בעיניים ותבטיח לי שזה מתחיל ונגמר כאן במחסום. תבטיח! "
,, אסי, תירגע, מה יש לך היום? "
,, שום דבר, אצלי לא הבעיה. הבעיה אצלך... אתה לא שולט על הרגשות שלך... "
המחשבה שאני צריך לעשות משהו בנידון חרקה בגלגלי ראשי אך בו בעת עמדתי מולו חסר אונים ללא דברים נוספים לו בנוגע אליה. הדהדה בראשי הנחיית ברק מקודם לכן. מה שאמר ונשמע כל כך אבסורדי ומטופש פתאום מקבל בסיטואציה בלתי אפשרית עם החייל האחרון שציפיתי לחוות את הסיטואציה הזאת עמו...
,, אלבוס, תבטיח! ", הטחתי ידיי על קוביית הבטון הגדולה.
,, בסדר! בסדר! אלוהים ישמור! אני מבטיח! "
אורות קרבו אל המחסום. מיד זיהינו כי מדובר בוואן המפורסם של זועבי.
סימנתי לו לעצור וניגשתי אליו עם אלבוס.
,, אהלן קצים אסף! כיף חאלק? הכל בסדר חבר'ה? " הוציא ראשו מחלון הוואן וניפנף לכולם.
,, איזה אישורים אתה מביא לנו הערב? " שאלתי בחיוך ופתאום נשמעתי כמו מגיש תוכנית אירוח...
,, אין לי אף אישור ", ענה בפשטות, ,, אבל חשבתי אולי תעשו היום טובה למה הזמינו אותי היום לחתונה בירושלים, אני חייב לבוא, זה בן אחות שלי..."
זועבי אולי היה טיפוס נחמד אבל לא חכם גדול ושקרן גרוע מאוד. השעה הייתה כמעט חצות ואף חתונה כבר לא תהיה הערב, וכמו שהוא לבוש עכשיו... אף חתונה לא תסכים שיהיה אורח...
הנדתי ראשי לשלילה, וזועבי הבין כבר לפני שבועות רבים כי אין טעם להתווכח איתי.
,, טוב חבר'ה, רוצים לראות סרט כחול בדי.וי.די? יש לי משהו חדש, בעברית, יש שמה רוסייה ג'ינג'ית עם כוס צהוב. זה חבל לכם על הזמן..."
מבלי לשאול לתשובתנו לחץ זועבי על כפתור ה - PLAY והסרט רץ לו.
,, זועבי, לילה טוב, תחזור הביתה, יאללה ", קטעתי את מופע הראווה שהחל לרצד שם ברוסית ובעברית עם מבטא תימני.
זועבי החל לנסוע לאט לאחור כשברקע עוד נשמעים קולות הגניחה שגברו למרות שהוואן התרחק. הגביר את הווליום הבנזונה... חשבתי לעצמי.
שארית הלילה עברה בשקט מופתי ולא נרשמה אפילו תנועת חתול אשפתות עלוב במחסום. השחר עלה, וקרני השמש הפשירו מעט את הצינה המקפיאה של אוויר ירושלמי. גם בקיץ, בלתי אפשרי להעביר כאן לילות בלי מעיל או פליז.
שבשעה שומנה בבוקר, שעה וחצי אחרי שחזרנו ממשמרת הלילה, המתנו אני, אלבוס ועוד 5 מחיילי בתחנת האוטובוס בגבעת זאב. עד לרגע זה משום מה מהדהדת בי שוב מה שאמר לי ברק לילה קודם. מאוחר מדי.. עניתי לעצמי.. ,, אם אתה מרגיש אדיוט נגזר עליך להרגיש ככה עד שתעשה דברים אחרת ", קראתי באיזה מקום פעם.
ביום שבת יומיים לאחר מכן, נסעתי עם שלושה חברי ילדות לים. דווקא ביום הזה שכחתי את הסלולארי שלי בבית, דבר שלא הטריד אותי יותר מידי מכיוון שלכל חבריי כמובן היה מכשיר. חזרתי בערב הביתה. הדלקתי את האור ואת הטלוויזיה. השעה הייתה בדיוק שמונה והחלה מהדורת חדשות, בה בעת ניגשתי אל הסלולארי, ועל הצג הופיעו 23 שיחות שלא נענו. ליבי החל לפעום בחוזקה. כשעלתה מהדורת החדשות מולי היא נפתחה במילים: יונתן אלבוס, חייל צה"ל בן 21, תושב העיר אילת, נחטף ונרצח במהלך סוף השבוע. גופתו נתגלתה ע"י רועה צאן בסמוך לאבו-דיס שבמזרח ירושלים. ההודעה נמסרה אחר הצהריים למשפחתו. צה"ל חוקר את נסיבות הרצח.
תגובות