"וואי! עדו! תראה איזה גל ענק!" קרא אורי לעברי בדיוק כשעלינו בחזרה לסירת העץ הקטנה שלקחה אותנו לבוקר של שנירקולים בריף היפה של האי במבו. הגל זעזע קלות את הסירה אבל לא נתפס אצלנו כמשהו חריג, אפילו שעד עכשיו הים היה די רגוע. משיט הסירה התאילנדי,  דווקא קלט בחושיו המחודדים את הסכנה הקרבה והחזיר במהירות את הסירה לחוף. קפצנו ממנה וידנו לחוף. המשכנו ללכת לכיוון המלון שבו התאכסנו. המלון שכן על גבעה קטנה כ – 100 מטר מקו המים. כשקרבנו אל פתח המלון שמענו לפתע צעקות וקריאות מעבר החוף. הבטנו לעבר הים וראינו גל אדיר מתקרב אל עבר האי, הרבה יותר גדול מקודמו, ועשרות אנשים רצים אל עבר הגבעה הקטנה בה מקומו המלונות. הגל האדיר שטף את רצועת החוף והציף כ – 50 מטר מהחוף שבדרך כלל נשאר יבש. בלי לחשוב פעמיים נכנסו אל המלון במטרה לעלות לחדר שהיה בקומה השלישית. בלובי כבר הצטופפו עשרות אנשים שגם הבינו במהרה כי כאן הכי בטוח. מכיוון שאיש עדיין לא הבין מה קרה, כולם שמרו על שקט יחסי וניסו לעכל את מה שהרגע ראו.

עלינו לחדר והשקפנו מהמרפסת על החוף. סירות הפוכות ושאריות בתי עץ היו מפוזרות על החוף אך לא ראינו איש בקרבת החוף. מאותה נקודת הזמן נשארנו במלון ממתינים אבל לא ברור למה, כשלאיש מהתיירים או מהמקומיים אין מושג מה קרה. מהגל הגדול נפגעה תשתית החשמל באי ובחדר שרר חום עז, ואת הלילה העברנו במרפסת.

למחרת נשאר המצב בעינו, ובשעה אחת בצהריים ראינו לפתע ממרפסת המלון ספינה קטנה מתקרבת לחוף, אחרי שכמעט יומיים לא עזב או הגיע איש אל האי הזה. הסירה עגנה קרוב לשפת החוף ומספר אנשים קפצו ממנה והחלו פורקים ממנה ציוד. קרבנו עוד אל הספינה וראינו שמורידים ממנה אשכולות גדולים של בננות, בקבוקי מים, קופסאות שימורים וארגזי תרופות. באותו רגע הבנתי שאנחנו לא יוצאים מכאן בקרוב ומשהו גדול קרה, לא רק אצלנו אלא גם בחוץ. אמרתי לאורי:  "זאת ההזדמנות שלנו, בוא נעלה על הספינה הזאת לפני שכל השאר מגלים שהיא פה ויעוטו עליה ".  "השתגעת?! אתה אפילו לא יודע לאן היא נוסעת!, וחוץ מזה בטוח יתפסו אותנו ויזרקו אותנו משם או אפילו יותר גרוע...". ראיתי שאורי מתחיל להתרסק, בדיוק כמו שקרה אתמול בלילה כשבכה לי במשך שעה שלמה מתוך פאניקה בלתי מוסברת, וראיתי שאם ניכנס לוויכוח עכשיו פשוט נפספס את ההזדמנות הזאת ונשאר כאן. בכיתה ח' קראתי את בעל זבוב ואני לא מתכוון להשתתף בו במציאות. הסתערתי עליו ותפסתי אותו בכתפיים בחוזקה, ופשוט אמרתי לו שאני עולה, ואם הוא בא איתי או לא, זה תלוי בו. מאיפה שהספינה הזאת באה יש מים ואוכל אז כנראה שזה מקום טוב יותר מכאן. ידעתי שהוא לא ישאיר את עצמו לבד והוא דידה אחריי במים הרדודים לכיוון הסירה. טיפסנו על הסולם הקטן בחזית הספינה. על סיפון הספינה היה באותו זמן רק אדם אחד, שהבחין בנו ופתח בצעקות חסרות פשר שכמובן לא הבנו ולו מילה. לפי לבושו הנחתי שהוא אולי הקפטן או לפחות מישהו בעל מילה על הספינה הזו, וניסיתי להבהיר לו באנגלית ושפת הסימנים שאנחנו רוצים להישאר על הספינה. כשהבין את כוונותיי התנגד נמרצות ואני באינסטינקט שלפתי את ארנקי והוצאתי משם שטר של 200 בהט והושטתי לעברו. מיד הוא הבין שאני רציני ובזמן כזה לא מסרבים לכסף. הוא לקח אותנו לירכתי הספינה, פתח דלת קטנה וציווה עלינו להישאר פה. המתנו כשעה בכוך הקטנטן שהריח מטחב, והספינה החלה עושה דרכה. ההפלגה ערכה כ – 4 שעות אך לא ידענו לאן. כשעגנה הספינה כבר ירד החושך. משלטי הרחוב הבנתי שאנחנו באי קרבי. במלון סמוך הצלחנו ליצור קשר עם הארץ ולהודיע לכולם שאנו בסדר, פרט לעובדה שכל הציוד שלנו עדיין באי קופיפי, שמשם יצאנו לגיחה הקצרה לאי במבו, ואנחנו צריכים לחזור לשם איכשהו ולאסוף אותו. השיחה עם הבית הייתה קצרה מאוד, ומיד כשניתקתי את הטלפון התגלו לעיני מראות בטלוויזיה שלובי המלון משאר העולם ורק אז הבנתי את מימדי האסון, ולפי התמונות מאינדונזיה הבנתי כמה מזל היה לנו. הלכנו בתמימותנו לחברת נסיעות מקומית לחפש טיסה לקופיפי, כי הנחנו שבדרך הים זה לא אפשרי. כשאמרתי לדיילת את היעד המבוקש, היא הסתכלה עליי בפליאה מבעיתה וצווחה: קופיפי?! נו קופיפי!  תייר אנגלי שעמד לצידי והאזין לשיחה, התערב והבהיר לי שמה שהיא בעצם התכוונה שהאי נמחק כליל מהגל הגדול.  בוא, בוא נלך "אמרתי לאורי באדישות מחויכת...  נו קופיפי ".