חזי ווילס היה המורה לנהיגה הכי מבוקש בעמק יזרעאל. אצל הבנים היה לו שם טוב כי אמרו שהוא "מתקתק עניינים" ומגיש אותך מהר לטסט, וגם אצל הבנות הוא היה מבוקש כי נאמר עליו שהוא מרגיע, חמוד, ומצליח להעביר טסט כל פלגמטית שמוצאת את דרכה אליו.
היה זה חודש מאי ואני בקרוב בן 17 וחצי. עם כל הבגרויות, מסיבות ושאר ירקות גם אני רציתי רשיון נהיגה לפני הקיץ, וטוב היה לגייס את שירותיו של חזי ווילס, לתקתק 10-15 שיעורי נהיגה, חזי ירשום שעשיתי 25 שיעורים, נעבור את הטסט וכל הקיץ לפניי.
,, שלום, חזי? " חייגתי למספר מספר הטלפונים. ,, כן, מי זה? " ענה קול צרוד מדיבורית ברכב. אני נדב, רציתי לקבוע שיעור נהיגה ". - אה, נהיגה.. לא, כי אני מלמד גם חלילית אם אתה רוצה... " בהנחה שמדובר בהתלוצצות צחקקתי קלות מתוך נימוס. מאיפה אתה? אתה עפולאי? " נבח חזי אל מיקרופון הדיבורית. לא, אני מכפר יחזקאל " - יש לכם פרות במשק? אם יש לכם פרות אצלי לא תלמד נהיגה, אני שונא ריח של רפת, אפילו אחרי מקלחת אני יכול להריח את זה על מישהו, וזה מגעיל אותי, זה יותר גרוע מריח של בית שחי...". לא אין לנו רפת, יש לנו לול, עניתי והצטערתי מאוד פתאום כי באותו רגע חשבתי שאולי גם ריח של לול הוא מתעב...
,,נעשה שיעור ראשון מחרתיים בארבע. נדבר על המחיר באוטו. איפה אתה מחכה לי? " - בכביש ליד הבית שלי, בית שישי מצד ימין ". - איך אני אזהה אותך? שלא יהיה בלבול... ". אני בטח היחיד שיהיה הכביש בשעה כזאת ", עניתי מהוסס. אני מקווה בשבילך שאני אזהה אותך... " נזף קלו. פעם אחת העליתי לאוטו בטעות מישהו שבכלל תפס טרמפ בתחנה. הוא נהג לי איזה 10 דקות באוטו עד שהתברר לי שהוא בכלל עולה חדש שלא יודע עברית והתבייש לשאול איך בכלל נפלתי עליו... "
בשעה ארבע ורבע הגיח הפאסאט של חזי במעלה הכביש במושב. כשקרב החל האוטו "לגמגם" ולבסוף נעצר לידי. זיהיתי תלמידה ליד הנהג אז התיישבתי במושב האחורי. ,, אתה נדב? " שאל. הנהנתי להסכמה. שלא יקרה לי עוד פעם כמו עם הרוסי הזה. מיטלי, " פנה חזי לתלמידה המפוחדת שליד ההגה, סיפרתי לך על הרוסי הזה? בחיי איזה דביל... "
,, איתך נתחיל עוד 10 דקות, בתקווה שמיטלי לא תהרוג אותנו עד אז, נכון חמודה? מיטלי, אל תעלבי לי, אבל אני אומר לך, יש לי אלת בייסבול בבגאז' ואם עוד פעם את לא לוחצת כמו שצריך על הקלאץ' אני עוצר בצד, מוציא את האלה, וגומר על האימ-אימא של הברך שלך. הבנת? בלי לאיים "
יכולתי להרגיש את דפיקות הלב של מיטל דרך המושב באוטו, אבל הפלא ופלא את 10 הדקות הבאות העבירה באופן מושלם.
נפרדנו ממיטל ועברתי אני למושב הנהג. חזי שאל אם אני יודע משהו מהחיים שלי, כלומר, האם נהגתי ברכב בעבר, לא חיכה לתשובה ואמר בתקיפות: סע! "
התחלתי לנסוע במורד הכביש לכיוון היציאה מהמושב. חזי הוציא מתוך צידנית קטנה שקית זיתים גדולה והחל לכרסם. אני חולה על זיתים סורים, מכור, לא יכול להעביר את היום בלי זיתים. עזוב אותי מסיגריות, קפה, וכל החרא הזה... רק זיתים, ורק סורים דפוקים. שתדע לך, אני מגיל אפס אוהב זיתים, ואחרי מלחמת יום כיפור היה לי קשה לאללה לאכול זיתים סורים דפוקים, הייתי מרים זית, וחושב על המלחמה, אבל איכשהו התגברתי על זה... 30,000 לירות שפכתי על פסיכולוג יימח שמו ".
נסענו לכיוון בית שאן. בכניסה לעיר ישנה צומת. ימינה לעיר, שמאלה לכיוון מעבר הגבול לירדן. חזי מורה לי לפנות שמאלה, למרות שחשבתי שניסע בתוך העיר. אנו מתקרבים לשערי המעבר ואני עוצר ביוזמתי, מאחר וחזי לא אומר כלום. מה אתה עוצר? אמרתי לך לעצור? ועוד באמצע הכביש?! " נבח עליי חזי. התחלתי לגמגם תשובה אבל הוא קטע אותי ואמר להמשיך. נראה שהוא מכיר את עובדי הגבול כי הם זיהו אותו ונופפו לו מרחוק, פתחו את שערי המעבר לרכב ואפילו לא שאלו אף שאלות, כאילו מדובר באיזה ש.ג. של איזה קיבוץ...
מתאים לך לקפוץ לפטרה? שאל חזי לאחר שנכנסנו לירדן. פטרה?! " אחזה בי בעתה. אנחנו נוסעים לפטרה?! אתה פסיכי לגמרי?! מה אתה עושה לי?! " ניסיתי להתעשת. די, אל תהיה כזה כבד... פטרה! הסלע האדום! חצי שעה ואנחנו חוזרים, מבטיח. תהיה בשבע בבית, כמו שהבטחתי. "
- ,, איך חצי שעה?! אמרתי בטון חלש יותר, כי לפתע קצת קסם לי הטירוף הזה לנסוע לשם... - ,, אני מכיר קיצור דרך, ניסע שטח במקום בכביש. הירדנים המזוינים האלה עשו כביש מפותל שמאריך את הדרך באיזה 4 שעות כי יש להם איזה אלף מוכרי כדים בדרך והתיירים שנכנסים מישראל מפרנסים אותם. "
חזי הצביע על שביל צדדי. הפאסאט החל מזדחל לו באבני בקעת הירדן הירדנית. הדרך הייתה מלאה בבורות קטנים ובלתי אפשריים להתחמקות, מה שעצבן מאוד את חזי, אך הוא הוציא את זעמו עליי ואמר שהוא כועס בגלל שקשה לו לאכול זיתים ככה שהאוטו קופץ לו. ברדיו התנגן השיר "כל הנחלים זורמים לים" של אריק לביא, והודיתי לאל שלא השמיעו את "הסלע האדום", אחרת הייתי מאבד את אחיזה במציאות באופן מוחלט...
לאחר כשלושת רבעי שעה של נסיעה חזרנו לכביש ולתדהמתי ראיתי שלט שבו כתוב: פטרה – 10 ק"מ. אתה אוהב רחט לאקום? " שאל חזי לפתע. ,, כן, אני מניח, זה בסדר... " עניתי. בוא נעצור פה, יש כאן מקום עושים רחט לאקום חבל לך על הזמן, אנשים מטומטמים חושבים שרחט לאקום זה של הטורקים ובקלוואה זה של הערבים, אבל אני לא אדיוט... פה זה האורגינל.
עצרנו את הרכב לצד צריף רעוע. ריח מתקתק עלה באוויר. נכנסנו פנימה, וליד שולחן ישב זקן בדואי, ומגש נירוסטה גדול מונח על השולחן. בפינת המגש הייתה מונחת חתיכה קטנה של רחט. מזל, כמעט לא נשאר כלום... " פלט חזי אנחת רווחה. ,, אבל קח, תאכל אתה, אני כבר טעמתי והפלא הזה מספיק פעמים ". הוא הוציא דולר אמריקאי מכיסו ונתן לאיש הזקן. הזקן שלף ממגירה בשולחן מפית והושיט לי עם חיוך את פיסת הרחט מאובקת בסוכר. תאכל! תאכל!, למה אתה מחכה? " האיץ בי חזי. הכנסתי דבר המתיקה לפי, אך ההיפך ממה שציפיתי קרה, ותחושת חומץ ומליחות כאחד תקפה את פי וגרמה לי להשתעל בחוזקה. חזי, המום, לא הבין מה קרה ומשך אותי החוצה תוך כדי שהוא נפרד בנפנוף קל מהבדואי. מכירים אותי פה! מה אתה עושה?! " - אבל חזי, זה חמוץ! " - לא מעניין אותי, כנס לאוטו וסע! ".
המשכנו עוד מספר קילומטרים עד לשער הכניסה לאתר מבקרים בפטרה. כבר החל להחשיך ונראה שהאתר בכלל סגור. שומר מקומי קרב אלינו לאוטו ובישר בערבית לחזי כי האתר סגור ונפתח מחדש רק מחר ב – 6:30 בבוקר. לאחר וויכוח סוער וחסר סיכוי עם חזי שהתעקש להישאר עד הבוקר ולהיכנס בכל זאת לאתר, נדמנו במכונית, ולאחר זמן קצר נרדמתי. התעוררתי לשמע נקישות על חלון הרכב, התבוננתי לידי וחזי איננו, והשומר מנדנד: קום! שש וחצי! קום! שש וחצי!. לפתע התחלף השומר בדמותה של אמי, והנקישות על החלון התחלפו בנקישות על משקוף דלתי: קום! שש וחצי! קום! שש וחצי! אתה תאחר להסעה! ". מפטרה? " שאלתי את אמי, עדיין שרוי בחצי חלום. איזה פטרה יא דביל? לבית ספר!" , ענה הקול מהמשקוף...
