(מה שנשאר לי בראש בסוף יום קשה:)
"טוב ללכת אל בית אבל
מלכת אל בית משתה
באשר הוא סוף כל האדם
והחי יתן אל לבו"
(קהלת ז:ב)
'המשפחה נהרסה', אומרים המנחמים. 'מסכנים היתומים'.
החיים היו כל כך נפלאים. היו, ולא יהיו עוד. לא חיים ולא נפלאים. פשוט לא.
העצב והגעגועים יורדים לשרות על הבית ולאט לאט מתפשטים בחלל החדר. וזה מדבק.
הדודה מגישה עוגיות מתוקות ושתיה. מתוקה. זה לא מספיק בשביל להוריד את הגוש בגרון.
אני רואה עיניים כל כך קטנות, וכבר אדומות.
במוחי חולפת תמונה בחלקים, כמו פאזל. הספדים, בכי, שיירה. ערימת עפר. תמונות ממוסגרות. ארוחות חפוזות. חולצות קרועות. פרצופים רבים, רבים מספור. וסיפורים. כשיושבים נמוך הכל נראה לי גדול יותר ומאיים. ואיך אבא בוכה? הוא אף פעם לא בוכה. ואמא, היא כאילו לא פה בכלל. מדי פעם מרימה את הראש לסיפור חדש, ומיד חוזרת ומתכרבלת בתוך עצמה. לפעמים קשה לנשום, הכל כבד כל כך. לא חושבים קדימה, מחפשים מרגוע במחרוזות חדשות של מילים מוכרות. ואז זה פתאום מכה שוב, המציאותף ההכרה, והבכי פורץ, בכי מצמרר ומרעיד -
'אפשר להציע לך תה?'
שוב הדודה. אני מתיישר בספה. בטח נרדמתי קצת. כן, כבר חשוך בחוץ. פה בפנים לא הרבה יותר טוב. נראה שמסתמכים בעיקר על נרות הנשמה.
אני נחפז לעמוד. היו לי תכניות להיום... מנסה להעיר את רגלי הימנית, ופונה לעבר האבלים. המקום ינחם אתכם. כי אני בטח שלא.
מהנהן למכרים. יוצא החוצה. בדרך לאוטו מנסה לנער מעלי את העצבות, אבל נראה שזה נדבק חזק.
הם הולכים לסבול מספיק, למה גם אני צריך להתאבל? ככה. ככה זה לא תשובה. לא לכל שאלה יש תשובה. ומה יהיה עם יוני? גם הוא חולה...
וכן הלאה. המחשבות רצות. אבל במעגלים. כמו פרה שקשורה לעץ ליד משחטה. בסופו של דבר היא תשתגע.
מצוה גדולה להיות בשמחה. אין יאוש...
אולי עדיף שפשוט לא נקח ללב
תגובות