"עוד משהו?"

היא עמדה בפתח הדלת, והאור שרטט את תוויה בציפוי השחור של עדשות משקפיו.

"שום דבר." אמר אקסוויילדר והפנה את מבטו חזרה למסך. הוא חשק את שיניו כששמע את הדלת נטרקת. ניסה להקליד, אך הפסיק. ידיו רעדו.

"לעזאזל איתך," אקסוויילדר אמר, "את יודעת שאני מטורף."

היא ידעה. כבר ברגע הראשון שראתה אותו יוצא מרציף הנוסעים בנמל תעופה. עיניו הסתתרו מאחורי משקפי שמש כהים וגופו היה עטוף בגלימה. הוא רכן מעל הדלפק וחייך.

"אהרון אקסוויילדר."

אצבעותיה תקתקו על לוח מגע.

"מבקר בעיר-חלל למטרות עסקים או הנאה?" שאלה.

"עסקים."

"איזה סוג של עסקים?"

"תכנות ועריכה."

"אהה." היא הקלידה את הנתונים במחשב. "ברוך הבא."

אקסוויילדר נשען לאחור והביט במסך. אלפים על גבי אלפים של מספרים ואותיות השתקפו בעדשות משקפיו. הוא קרא אותם כמו שפת אם, תירגם אותם למפה, תמונה, סיפור. כל עיר-חלל הייתה פרושה לפניו באותו אוסף תווים – אך עיניו חיפשו רק שורת קידוד אחת בודדה. הוא מצא אותה קרוב למרכז, והתווים שלה כמו קיבלו הילה מיוחדת. הוא לא יכול היה להתרכז עוד. מחשבותיו נדדו לעבר.

הפעם השנייה שפגש אותה הייתה בבר מסעדה. היא הרוויחה מהצד בתור מלצרית, בנוסף לעבודתה בשדה תעופה. כשניגשה לרשום את הזמנותיו, עיניהם נפגשו והם זיהו זה את זו. צחקוק מבוכה נמלט מבין שפתיהם. אחר כך, אקסוויילדר בחן אותה בריחוק דרך השחור של עדשותיו – כמו הייתה יצירת אמנות מרתקת שנתקל בה בתערוכה. היא הסמיקה. הוא אהב את התגובה.

כשחשב על כך, ידע שנכנס לתוך המלכודת הזאת במכוון. הוא צלל לתוך הבריכה הקרה, ערבב עסקים עם הנאה. אך באותו ערב, הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה.

"למה אתה אף פעם לא מוריד את המשקפיים?" אמרה לו אחר כך בחדרה, כשידיו נכרכו סביב מותניה. באותו רגע, היה נדמה שהיא מתעניינת בכך באמת.

"אני רגיש לאור." הוא השיב, "אבל בחשכה אני רואה טוב כמו ינשוף."

היא צחקקה. "אין שום דבר מעניין לראות בחושך!"

"רוצה להמר על זה?" אקסוויילדר כיבה את האור והפיל אותה למיטה.

"אתה אוהב אותה?" שאל אותו אז אלי, כשישבו בבית קפה קטן ליד הים.

"את מי?" שאל אקסוויילדר.

"את העיר הזאת, אהרון. העיר הקטנה והנחמדה הזאת באמצע הסייבר-חלל."

אקסוויילדר נשם את האוויר הצח במלוא ריאותיו והביט באופק שנמתח לאורך השמים.

"יותר מכל דבר אחר, אחי. יותר מכל דבר אחר בעולם."

אלי צמצם את עיניו אז. "אפילו יותר ממנה?"

"מה זאת אומרת?" הוא שאל בתמיהה.

אלי שקע לאחור בכיסאו ולגם מספל תה חם. "אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון, לעזאזל. אתה בקשר רציני עם הנקבה הזאת כמעט שנה."

"ואם זה כך, מה הבעיה?"

אלי גיחך ברוגז. "מה הבעיה? מה הבעיה הוא שואל אותי. אגיד לך מה הבעיה, לעזאזל – אתה הבעיה! לא קראת את תקנון הבטיחות, למען השם?"

"זאת ההחלטה שלי." אמר אקסוויילדר. "היא לעולם לא תפגע בכושר הביצועי שלי. לעולם."

"כדאי מאוד שזה יהיה כך," אמר אלי, "אנחנו בוטחים בך שתעשה את העבודה שלך כמו שצריך."

"כן, בטח!" אקסוויילדר גיחך גיחוך מר. היה שמץ כאב בזיכרון הישן הזה.

הוא הרים את משקפי הראי ושפשף את עיניו. ידיו שוב רעדו, והיה לו גוש מר וצורב בגרון. אילו היה רק תוכנה, היה חושב שזה וירוס. "היא לא אמיתית," חזר ואמר לעצמו, "היא רק קידוד מתוחכם". אצבעו ריחפה בהיסוס מעל מקש ה-delete.

"זה קשר אבסורדי, חד צדדי," אמר לו לפני יומיים מקס דוקינס, "זאת תוכנת ציפיות – לא יותר. אין בה טיפה של תבונה. מלאכותית או אחרת. זו דעתי כמומחה: שנה ציפיותיך – והיא תשנה את עורה."

אקסוויילדר טלטל את ראשו. "אני לא יכול להאמין בזה. לא אחרי מה שעברתי."

דוקינס טפח על גבו, "תביט לשמים, אהרון – תזכור איפה אתה נמצא."

אקסוויילדר הרים את עיניו אל תכול הרקיע. חגורת העננים הלבנים, כמו צמר-גפן, הייתה שונה כל כך מהשחור הרדיואקטיבי שאליו התרגל מימי ילדותו.

"עבודה של מייק פישר, אני מניח," מלמל, "ממדור גרפיקה ממוחשבת."

היא ניצבה בפתח הדלת, והאור שרטט את תוויה בעדשות משקפיו.

"עוד משהו?" שאלה.

"שום דבר," אמר אקסוויילדר והפנה את מבטו למסך. לא נראה היה שאיכפת לה.

הוא חשק את שיניו כששמע את הדלת נטרקת. ניסה להקליד, אך הפסיק. ידיו רעדו.

"לעזאזל איתך," אקסוויילדר אמר, "את יודעת שאני מטורף."

היא ידעה.

ושוב, הוא ניצב בפני החלטה. אצבעו ריחפה מעל המקש השחור, ושפתיו לחששו בתפילה.

"אתה עדיין אוהב אותה?" שאל אלי, אי-שם בראשו.

"את מי?" שאל אקסוויילדר.

אלי גיחך. "מה נראה לך? ברור שלא התכוונתי לנקבה."

אהרון חשק את שיניו ולחץ.

בעלון לתיירים שלה נכתב: עיר-חלל היא עיר יחידה במינה. מעבר לגורדי השחקים הבורקים, והנוף האורבני המחוכם, היא גם המרחב הקיברנטי הגדול ביותר שנברא בידי האדם. רק כאן, תוכלו להנות מנוף שקט, חסר רדיואקטיביות, ומלא תחכום טכנולוגי פלאי.

באותו לילה, צל שחור כמו פחם ירד מעליה. הוא כיסה את השמים תחילה. אותם שמים שהונדסו ועוצבו בידיו הנאמנות של מייק פישר. וכשהרקיע התמלא בשחור, הוא התמוטט על העיר כמו שנופלת תקרה. גורדי שחקים ותלת-קומות התרסקו מתחתיו. בני אדם נמחצו. הכל טבע בשחור ופורק לגורמים. וכשכל זה נגמר, נותרו רק שניהם, אדם ותוכנה, זוהרים לבדם בחשכה התמידית. היא ראתה אותו קרב אליה, מחייך וצוחק. ובעיניו היה אותו מבט מטורף.

"למה הורדת את המשקפיים שלך?" היא שאלה.