"האם האל הוא שקר האדם, או שמא האדם הוא שקר האל?" פרידריך ניטשה.
אני אוהב את השקיעה. בעיקר, את הצורה שבה היא צובעת את השמים בצבעי אדום וכתום, כמו אלוהים עצמו שיסע אותם בחרבו וגרם לרקיע לדמם. המאור הכתום מטיל את אורו אפילו על גורדי השחקים המפלצתיים, אשר מזדקרים לשמים כמו סכינים מושחזים, גורם למן הילה עדינה להיווצר סביבם. אני אוהב להביט בה מגגות הבתים היותר נמוכים, מהמקום שממנו עדיין אפשר לראות את השתקפותי בשמים. אני שד - ולא נותרו עוד הרבה כמוני בסביבה. איננו מצליחים להתרגל לחיים החדשים הללו. תקופה שבה בני אדם אינם פוחדים עוד מחטאיהם, אלא להפך, מודעים להם לגמרי. והדבר אינו מפריע להם כלל - שכן, אין הם רואים אותם כחטאים עוד. החוכמה היא ללמוד לחיות עם השדים שלך, כך הם אומרים. יכול להיות שזה כך, ורבים עושים זאת - אך מה אם השד עצמו אינו מסוגל לחיות עם בן אדם?
זה בדיוק מה שקורה לי כבר מזה מאה שנים תמימות.
בעבר, הייתי מעורר רטט אף בעצמותיו של האמיץ שבלוחמים - אך כיום, איני אלא הצל של מה שהייתי פעם. נהייתי רזה ודק, בקושי בעובי סיגריה זולה, מסתתר בצללים ביום, ומתגנב החוצה עם תחילת השקיעה. אפילו העכברושים לועגים לי כעת. יום עובר, והשמש שוקעת - לילה חולף, והזריחה מפציעה…
ככל שהזמן בא ומתקרב, אני מוצא את עצמי שוקע יותר ויותר בתוך דיכאון ומועקה.
"השקיעה מתקרבת." היא אומרת, כאשר אני מביט אל השחור של שמי הלילה מגובהו הנישא של מגדל השעון. האורות נוצצים, והעיר עדיין ממשיכה לעבוד - אפילו בלילה. בני האנוש הללו אינם יודעים מנוחה. אני מסובב את ראשי אל הרוח האפרפרה, אשר אינה יותר מחתימת חום חלושה באוויר הלילי.
"כן." אני משיב. "אני יודע."
"ומה אתה מתכוון לעשות בנידון?" שואלת הרוח, קולה דק כמו של עלמה עדינה, מנסה בכל כוחה להיאחז במימד שלנו ולא להרפות.
"לחכות." אני משיב.
היא מתפוגגת, נסחפת עם זרם הזמן, ואני מטיח את מבטי שוב לשמים - אינספור כוכבים הנראים כמו פנסיהן של מכוניות ממרחק רב. פעם, יכולתי לראות שם מלאכים, מלאי רהב ועוצמה, תוקעים בשופריהם ומזמרים אלפי מזמורים לאלים. היכן הם כעת?
הרוח שורקת פעם נוספת, ואני חש כיצד האוויר נהיה שוב דליל.
"חזרת." אני אומר ללא רגש, מביט מזווית העין על המערבולת השקופה למחצה שלצידי.
"כ - כן." היא משיבה, במאמץ אדיר. "א -תה חיי -ב -"
"אני לא הולך לעשות זאת."
"אם לא אתה, מי עוד יוכל?"
"אף אחד." אני אומר. "המצב טוב כפי שהוא."
"המצב אינו -" דמותה הכהה נעלמת ומופיעה שנית. "…טוב, אגרימס. השקיעה מגיעה - והיא שונה מכל השקיעות האחרות. כשהיא תגיע - לא תהיה עוד זריחה."
"ומה אני יכול לעשות?"
"איני יודעת, אך אתה חייב לעשות משהו." אומרת הרוח, ואין לי ספק מהי זהותה מאותו רגע בודד, "אחרת יבוא הקץ לשדים ולבני האדם כאחד."
"אני יודע…" אני משיב, ומביט בה ישירות, מניח לה לראשונה לראות את דמעות הטורקיז בזוויות עיניי.
"את יודעת שאיני יכול לסרב." אני מושיט את ידי לתוך המערבולת, והיא נאחזת בה.
שניות בודדות עוברות כאשר היא מתגשמת בהדרגה, חצי-שקופה וצפה בין זרמי האוויר העדינים. הירח מטיל את אורו על כותונת הלילה הלבנה שלה, ועל שיערה הכחול -חיוור, אשר גולש במורד כתפיה.
היא מתיישבת לצידי, על קצה הגג.
"אתה התווית את ההסכם הקודם בין בני האדם לשדים…" היא אומרת, לא מסיטה את עיניה מן הירח הכסוף, כמו מביטה היא לראשונה באחד הפלאים הגדולים בתבל.
"כן." אני משיב, ומסיט את מבטי ממנה על מנת להביט בירח גם כן. זיכרונות צפים וגואים בי: מלחמה, שדים, מלאכים, חיות פרא, בני אדם… ההסכם עם מתושלח! הו, איזו תקופה זו הייתה!
"מתושלח בן חנוך אינו עוד בין החיים…" אני שומע את עצמי אומר בעגמומיות.
"אך צאצאיו כן." היא משיבה.
"שאחתום את ההסכם עם אחד מהם?"
"אתה יודע את התשובה." היא אומרת, ואני חש כיצד היא מתחילה להתפוגג. "ואתה יודע בדיוק מי מהם שולט בעולם."
***
משרדו מקושט ברהיטים נוצצים, משויפים להפליא. כאלו, שאף המעצב הפניקי הטוב ביותר לא היה מצליח לשחזר.
"אביך היה אדם אדיר בדורו." אני אומר אל האיש המגודל שלובש חליפה אפורה. למרות הזמן שחלף, עדיין אפשר לראות בפניו שרידים מהאיש שאיתו חתמתי על ההסכם העתיק.
"אתה מתכוון לאבי הקדמון." הוא אומר, מלא בביטחון עצמי מופלג ביותר על פי הדרך שבה נשען על שולחנו בעזרת ידיו השריריות. הוא גדול בגופו, אך אינו לוחם - זאת ניתן לראות לפי עיניו המעורפלות, אצבעותיו המוכתמות דיו… השרירים הם תוצר של התעמלות במכוני כושר - לא לחימה.
"כן, אביך הקדמון… אם תרצה לקרוא לזה כך." אני משיב.
שפתיו העבות מתהדקות לרגע בהבעה שהייתה אופיינית למתושלח בעת הרהוריו.
"תן לי להבין…" הוא אומר, "אתה מציע לי לחתום על הסכם שלפיו אנחנו נצטרך -"
"לפחד מאיתנו." אני משלים אותו, בטרם סיים את המשפט, "רק קצת".
הוא מחייך חיוך מעוקם. "ובתמורה, כפי שאתה טוען, סוף העולם ימנע…"
"בדיוק." אני משיב, נותן לדממה המתוחה להשתרר בחדר ולעשות את שלה.
ג´והן מביט בי מספר רגעים, ולבסוף מעוות את פניו, מטה את ראשו לאחור וצוחק בצחוק עמוק וגרוני אשר רועם לאורך המשרד כולו.
"אגרימר, ידידי… זה שמך, לא?"
"אגרימס." אני מתקן אותו בחדות ושולח לעברו מבט משסע, אשר בעבר יכול היה לגרום לנפשו של אדם לזעוק מאימה בתוכו... אך לא עוד. הוא רק מחייך אלי, באותו חיוך מזלזל ויהיר.
"בוא והבט לכאן, אגרימס." הוא אומר, עצם תנוחתו על כס המנהלים משדרת עוצמה. הוא לוחץ על כפתור בשולחנו. תוך שבריר שנייה, קול זמזום חשמלי נשמע ומחיצה של אנרגיה מופיעה בינינו. היא מתחילה לשנות את צבעיה וצורתה בזמן שמילים ותמונות צבעוניות צצות ונעלמות בזו אחר זו - מציגות מגוון מכשירים מתוחכמים מתוצרת ידי האדם.
"אתה רואה את זה?" הוא שואל, ומצביע על המרקע הצף. "מה אתה רוצה? הצפה? גשם מטאורי? מחלה חשוכת מרפא? יש לנו פתרונות לכל! אנחנו יודעים את סודות הגנום והאטום, אנו שולטים במזג האוויר, ואני חושב שמיותר להזכיר שכבר כבשנו את החלל. אין דבר שאיתו לא נוכל להתמודד! ואתם? מה אתם? אתם דינוזאורים - זמנכם עבר! אלוהים מת, המלאכים התפוגגו - ורק אתם נותרתם! מי צריך אתכם בכלל? אין לך מה למכור לנו, ואין לנו כל רצון לעשות איתך עסקים!"
אני מסתכל בכל הדברים הללו, ואין זה עושה לי דבר פרט לרצון לצחוק על בורותו וטיפשותו. עד לאן הידרדרה האנושות? כיצד גזע של לוחמים אמיצים הפך להיות כל כך מלא שאננות? אני כבר יודע כי אין עוד דבר בעולם שיגרום לי לשכנע את האיש האומלל.
"אתה שוטה, ג´והן מוּר!" אני רועם בקולי. "בושה וכישלון לאבות אבותיך! כיצד זה זנחת את מלאכת השרידה? מדוע שקעת בשאננות וקלות דעת?! אינך ראוי לשרוד, אם כן - המשך לסגוד לעצמך במקדשך המתפורר, והאמן כי הכל טוב ויפה!"
אין עוד טעם להוסיף דבר. אני מתמיר את עצמי לעשן שחור אשר נפלט מחלונו, מתעופף עם זרמי האוויר סביב מגדלו גורד -השחקים. איני יודע למי עוד לפנות, אין על מי להאציל את האחריות הכבירה. אך איני יכול לעשות הכל לבדי - אני זקוק לעצה…
***
תמיד אהבתי את המדבר… הרבה יותר מן העיר הצפופה. וכיצד אפשר שלא לאהוב אותו? כל כך טהור, כל כך יפה - היש מראה נאצל יותר מן החולות הזהובים? הנה אני עומד לפני מערת דודאל - המקום שבו כלוא השד המפורסם ביותר. הוא היה בין המלאכים אשר ירדו לארץ והתפתו אחר בנות האדם… הוא לימד את הנשים להתאפר ואת הגברים ליצור כלי מלחמה. בשל כך, הוא נענש ונכלא במדבר על ידי רפאל המלאך.
"יהיה מקום זה מבורך בנוכחותך, עזאזל!" אני קורא מול אחד הסדקים הגדולים יותר של המערה - והנה הוא מציץ בי מן הסדק, עיניו צרות וכחולות בתוך פנים מקומטים כמו סלע סדוק.
"אתה הוא אגרימס." הוא אומר.
"אני הוא." אני משיב וכורע מול הסדק הצר שבתוך המערה החתומה.
"סוף העולם קרב, הא?" הוא מרים את ידו במחווה אל השמים. "סוף לשדים, למלאכים ולבני אדם - מה מלבד זה עוד ינקה את היקום ממחלתו?"
"גם אתה תכחד." אני מזכיר לו. הוא מגחך בתגובה.
"אני מוכן לכך." אומר המלאך המודח, ואני רואה בעיניו את השתקפות הייסורים שעבר. "חיכיתי לזה זמן רב כל כך… סוף כל סוף יבוא הקץ לכאב."
"אנחנו לא מוכנים לזה." אני אומר, והשד הזקן מחייך לעצמו חיוך מלא שיניים צהובות.
"הו, כמובן! אתם לא השתנתם, שדים ארורים! המלאכים השתנו: לא היה אכפת להם עוד אם השמש תזרח או תשקע, תעלה - או לא תשוב עוד. ולכן הם התפוגגו, ונסחפו עם הרוח… האין זה מצחיק? אין מלאכים עוד - אני האחרון שבהם! גם האנושות השתנתה - היא הפסיקה לדאוג לעורה ושכחה שנוכחותה אינה נצחית על אדמה זו. בשל ביטחונם המופרז, בני האדם הפסיקו לשאול את השאלה שהם כה הרבו לשאול בעבר: האם השמש תזרח מחר? אך אתם! הו, נשארתם בדיוק כפי שהייתם בהתחלה, כשהכול היה עוד צעיר… עדיין אתם מפחדים כמו זבובים מן הקץ העתיד לבוא… האם לא שמעתם על האדישות המקודשת? ההשלמה, וההסכמה?" הוא מצחקק בצחוק צרוד ויבש. "אין מקום שבו תוכלו להסתתר. כל היקום יעלה באש והכל ייהרס. המפץ הגדול יכה שנית!"
"והאם אין מקום שלא יסבול מן ההרס?" אני שואל.
עזאזל מגחך.
"אלא אם כן סוף היקום הוא מקום."
***
הוא שרוי בחשכת החדר, נשען על הקיר האפל ומחבק את רגליו.
"אתה מפחד?" אני שואל.
הוא מהנהן.
"מפני מה?"
"מפני דברים רבים…" הוא משיב.
"אתה מפחד ממני?"
"כ -כן."
"טוב. טוב." אני מניח לעצמי לחייך, הוא אולי בן האנוש היחיד בעולם שעדיין מפחד, וגם אותו מצאתי אחר תלאות ונדודים כה רבים.
"ממה אתה מפחד יותר מכל, נער?"
הוא מהסס, בולם את פיו.
"ענה לי!" אני רועם בקול אשר אין חזק ונוקשה ממנו.
הוא נרעד, גופו מתכווץ, אך הוא אינו מעז להימנע מלהשיב.
"ישנו חלום... חלום ביעותים, אשר חוזר ומופיע בכל לילה מאז שאני זוכר את עצמי," הוא אומר, שפתיו רוטטות. "ואולי משום כך, הפחד הכי גדול שלי הוא... שהשמש לא תזרח מחר. שהכל פשוט יעלם - באותה המקריות שבה הופיע."
"ובכן, זה לא קצת טיפשי?" אני שואל. "עם כל הטכנולוגיה שלכם?"
"אולי." אומר הנער, גילו לא יותר משש עשרה. "זה מה שכולם אומרים לי. לכן אני מבקר פסיכולוג."
"מה שמך?" אני שואל.
"א - אתרזיס, אדוני." נשמעת תשובתו המהוססת. השם מהדהד וחוזר אלי מן העבר - אוה, איזו אירוניה! האלים צוחקים - וצחוקם אפל ומרושע הוא!
"האם תאמר לי מי אתה, אדון?" הוא שואל.
"אני הוא זה אשר הולך להצילך מסוף כל הדברים."
"וכיצד תעשה זאת?"
"זאת לא שאלה. תחשוב מעשי יותר, נער."
הוא חושב מספר רגעים, ואז אומר:
"מה עליי לעשות?"
"אוה, עכשיו אתה מדבר לעניין! קודם כל, בנה ספינה…"
***
גל של אנרגיה טהורה סוחף את היקום, מציף אותו במים, להבות, ברד ולבה רותחת. הגלים רק מטלטלים את הספינה המתכתית, והשדים הגדולים שבינינו מרימים אותה כאילו הייתה צעצוע ותו לא.
"מה מצבך?" אני שואל את הנער המפוחד, אשר מחבק בכל כוחו את הנערה שלצידו. מכל אהוביו, היא זו שבחר לקחת יחד איתו.
"תוציאו אותנו מכאן…" הוא אומר.
"קדימה! לפני שיהיה מאוחר מדי!" אני צועק אל השדים, והתיבה מתרוממת מן הקרקע, נסחפת הרחק מהאסון שמתחתיה. הרחק אל קצה היקום.
עוברים רגעים שלמים, שעות, ימים… הנער מביט בחשש מן החלון, אל תוך השחור האפל.
"האם אנחנו כבר בקצה היקום?" הוא שואל.
"לא, נערי," אני אומר לו. "כך נראה רק סוף העולם - קץ כל הדברים." הוא מביט ארוכות לתוך החלון, מרותק למראה האפלה. האופל, מרובה פאות הוא, אך מעטים יכולים לראות את כל צדדיו – מבין השדים, כמו גם מבני האדם.
"אל תבהה לתוך תהום לאורך זמן, ילד - אחרת היא עלולה לבהות בך חזרה." אני אומר, ואתרזיס נרתע מן הצוהר.
"מה זה?" הוא שואל, ומצביע לעבר איש אדיר מימדים שרץ לצד הספינה, מחזיק בידו פטיש עצום מימדים.
"זהו ת´ור, האל הנורדי. הוא זה אשר נועד לבשר לנו שהגענו לקצה היקום." אני אומר.
"ואלו?" הוא מכוון באצבעו על היצורים המקפצים בין העצים.
"הם סאטירים - שדי היער היוונים… ואתה רואה את הבאנשי האירית? הנה שם!"
"מה הם עושים כאן כולם, בקצה היקום?" הוא שואל.
"קצה היקום הוא מקום לאגדות אבודות." אני מסביר לו.
"האם יש כאן מקום גם לבני אדם?"
"בני אדם גם הם אגדות. אגדות של עצמם. הם סגדו תחילה לתופעות טבע, ולאחר מכן לאלילים – שגם בהם מאסו ועברו לאמונה באל האחד. אך גם זה לא נשמר לאורך זמן, שכן, מסגידה לאל הם עברו לסגידה לעצמם. הם המציאו את עליונותם, בדו אותה מן הריק. זו הייתה טעותם: היו הם כה שקועים בעצמם, עד שהפכו את עצמם למיתוס ככל המיתוסים האחרים. לא יותר."
הנער הנהן בהבנה, אך דומני כי הוא לא הבין דבר ממה שאמרתי. ובכן, אין דבר...
***
אני אוהב את השקיעה - הדרך שבה הכל מאפיל מסביב, הכל נהיה שקט, רגוע, נעים… אין לנו שקיעה בקצה היקום… גם לא זריחה. הנצח חוגג ואין דבר נורא ומייגע מזה! מתי תבוא השקיעה? אני מתפלל אליה זה חודשים, היכן היא?
