בס"ד
"דרך צלחה!"
"תשמרי על עצמך. להתראות."
הוא הביט אחרי האוטובוס שלקח אותה עד שנעלם, אז פנה לתחנה שלו לסוע הביתה. כבר זמן רב הוא מתלבט בשאלה אם להציע לה נישואין או לא, ודומה שהערב הוא הגיע לכלל החלטה. ולגן עדן...
הם עוד נפגשו כמה פעמים לפני שהוא העז לומר זאת. אותה פגישה היתה מיוחדת במינה. הוא הציע שיפגשו בגן הפעמון, בשביל השקט, האווירה. גם היא הגיעה נרגשת מתמיד וניכר היה בה שהיא מנחשת את העומד להתרחש. במהלך השיחה המתח היה רב. הקולות רעדו. העיניים נצצו. באחת השתיקות האלה שכל פגישה טועמת משהו מהן, הוא היישיר מבטו אליה לרגע. היא הביטה בו בחשש, אך הוא פלט רק הגה קלוש והשפיל את עיניו. היא חייכה לעצמה במבוכה.
"א אני," הוא אמר סוף סוף בקול רועד מהתרגשות, "רציתי לשאול אותך משהו."
"מה?"
"התנשאי לי?" פניו האדימו והחווירו חליפות, עיניו היו לטושות אליה בציפייה.
היא הסמיקה וחיוך רחב עלה על פניה. היא לא מיהרה לענות, נתנה לשתיקה הכבדה להמשך. לפתע היא ראתה כמה חברות.
"ברכה! שלומית! לאה! מה שלומכן?" היא קראה בהתרגשות.
"ברוך ה´! מה איתך?"
היא רצה לעברן והותירה את הבחור הנבוך לעצמו. הוא ישב בפה פעור והביט כמוכה ברק במתרחש לנגד עיניו.
היא שוחחה איתן בהתרגשות ומדי פעם אחת הבנות הסתכלה לעברו ואמרה משהו לחברתה. לאחר דקה או שתיים של שיחה החלו הבנות לצעוד לדרכן כשהיא איתן, מותירה אותו ללא מענה.
"יפעת!" הוא התעשת וקרא, "לאן את הולכת?"
"אה, תראה, אני צריכה לבדוק אם זה מסתדר לי עם החוג לדרמה."
תגובות