יש שם באופק
קול קורא
והוא לי
וטהור
קול שאומר-נשמתך,היא דוברת
הקשיבי לה
לא להעלם הגלוי
ועצובה היא
כי נשכחת
ובימי שבת וחול
היא מזילה דמעה
שרוקמת
על מטפחת בלב מדבר וחול.
הרים של זהב ומבצרים של מרגליות
והכל עוטף
חונק
לדמעה קטנה שמבצבצת
מעיניה שהם הראי לנשמתה.
עולם מלא זהב וכסף,
והאמת-מה עליה יהיה?
וישנה כזו?
עודנה חיה?
הלא כולנו מתנו פה מזקנה.
ואיך שהוציאה לא סיפר.
תגובות