פרד ג´ונס יושב לבדו שם בחדר
מול שולחן הכתיבה שם בחושך
יש צל לא רגיל וצעיר, בפרוזדור.
הוא פינה את חפציו
לתוך קופסאות,
חפצים שמזכירים
שהחיים היו טובים.
שני עשורים
הוא עובד ב´עיתון´
אדון כאן בא ללות אותו למטה
"ואני מצטער מר. ג´ונס הגיע הזמן"
לא הייתה מסיבה
וגם לא שירה
כי היום הוא רק יום
כמו היום שהתחיל.
לא נותר פה אדם
שיודע את שמו הפרטי
כן החיים מתמלאים
כמו רכבת שעתה ברחה.
היכן שהנוסעים משתנים
ולא משנים שום דבר
אתה יורד
ומישהו אחר לא יכול לעלות
"ואני מצטער מר. ג´ונס הגיע הזמן"
אורות הנורות שם בחוץ
מאירות את הצללים
ויוצקים שורות על הרצפות
ושורות על פניו
הוא משקיף על היום.
פרד לוקח את צבעיו
והולך למרתף
להקרין כמה שקופיות
על בד לבן רגיל.
הוא משרטט את השקופיות,
ממלא את החללים,
הוא מכבה את השקפים
וזה נראה לא תקין.
כן, וכל הנוולים הללו,
לקחו את מקומו
הוא נשכח אבל עדיין לא עזב,
ואני מצטער מר. ג´ונס."
ואני מצטער מר. ג´ונס."
ואני מצטער מר. ג´ונס הגיע הזמן"."
