לאחוז בציפורניים את קצות – קצותיו של הכאב,

להיתלות בו כמו פירות רקובים הנתלים בעץ יבש.

לדעת לחלום על האושר והתום,

מבלי לדעת איך אפשר לעצור ולהגשים.

להאמין בכל זמן, עם כל הלב בנכונות הדרך,

ולאהוב אותה עד מוות. עד שנאה.

לקבל ולהבין כל מטלה, כל נפילה,

ולשלם מחירים שאינם קשורים, ואינם שווים.

להשלים עם הדפקטים – גם הכואבים ביותר,

ולקוות – ולהתפלל שסופסוף, סוף כל סוף-

                                 מתישהו זה ייגמר.

מוקדש לרצבי, באהבה ובהערכה הולכות ומתעצמות...