הייתה לך את היכולת לגרום לי להרגיש אשמה בכל פעם שאתה לא היית מרוצה. לפעמים באמת הייתי אנוכית וכשהעמדת אותי על כך לא נותר לי אלא להסכים.
אך פעמים רבות אתה זה שהתנהג באנוכיות. הרצון הזה, שלך יהיה טוב, לא משנה מי נפגע בדרך- גם לא אם זאת אני- היה חזק מדי.
ובאיזו דרך מופלאה הצלחת לשוות לזה מרקם מיוסר. כדי שלרגע לא אשכח שאתה המסכן. שנהגת בתמימות. שלא התכוונת.
פעם אחרי פעם.
כל מעשה מכוער שלך הפך בצורה שעד היום אני לא יכולה להסביר, לאנושי ותמים. ובי הבעיה ששיוויתי לו יומרה אגואיסטית.
אתה פגעת, אני נפגעתי ואני זו שבסוף ביקשה סליחה.
לפעמים כי הצלחת לשכנע אותי שבי האשמה. לפעמים כי רק רציתי שתשתוק כבר. לפעמים כי רק רציתי שתישאר שלי.
אבל גם כשלא רציתי.
גם כשנפגשנו לאחר כמה חודשים שלא דיברנו וכל שייחלתי לו, במבט קר ואדיש אל מול פניך המיוסרות, היה שתלך. שתצא סופית מחיי.
גם אז הצלחת לגרום לי להתנצל.
