בשנייה הזאת, כשהמוח ריק ממחשבות או לפחות מאוד מתאמץ שכך יהיה, אני מנסה להיות מוכנה לתחושה הזאת ששמעתי עליה לא פעם, אך טרם יצא לי לחוות אותה.

שלווה.

איזו מילה מדהימה. כמה רוגע היא אוצרת בתוכה וכמה מאמץ בשביל להגיע אליה. זה לא קצת פרדוקס?

אני זוכרת שישבנו שנינו וראינו את "הלהקה". אני כבר ראיתי את הסרט בכל יום עצמאות בו העדפתי לשבת בבית מאשר לחגוג במנגל על אי תנועה. ראיתי את הסרט, אם כן, פעמים רבות.

אתה הרגשת שאי אפשר ללכת ללהקה צבאית מבלי לראות את הסרט ובמילא כבר דיברו על זה אתכם בסדנה וזה עניין של כמה ימים עד שייאלצו את כולכם לשבת יחד ולראות אותו, אז כבר עדיף לעבור את החוויה עם מי שאהבת באותה תקופה. או שאולי עליי לשאול: באמת אהבת? האם בכלל אהבת אותי?

דפנה ארמוני גנבה לאמא של שירלי ברנר את הסולו ושרה את השיר. אתה אמרת שככה זה בכלל לא בלהקה הצבאית של היום, חוץ ממאבקי האגו. לפי דעתי כל הסרט סבב סביב זה. גם אמרת שאם רוצים להצליח בתחום צריך מרפקים. אני מסכימה אתך. בגלל זה עזבתי עוד לפני שאפשרתי למשהו להתחיל. באותו רגע אבל, לא חשבתי על זה. היד שלך ליטפה את שיערי ברכות הזאת שגרמה לי רטט נעים בגוף.

פעם חבר של הידיד שלי לשעבר לימד אותי טריק עם הסלולרי שלי לשעבר. צריך ללחוץ על מקשים מסוימים, יש ממש נוסחה, ואז המכשיר נכנס לטראנס של רטט ורק אני זאת שאקבע מתי הוא ייפסק. ממש התמכרתי לעניין הזה. באותה תקופה, מעט מאוד דברים יכלו לגרום לי לרטט, בטח שלא יד של בחור אשר עוברת בשיערי. המכשיר הנייד אם כן, היה זה שהצליח לספק בי את הרעב. כנראה שהגזמתי, כי איכשהו דפקתי את התאורה שלו והטכנאים בבניין מלא מכשירים מצלצלים שנחשבו קטנים בסטנדרטים של אז, לא היו מוכנים לתקן אותו מפני שלא היה לי עליו ביטוח.

את הסלולרי החדש דאגתי לבטח. גם דאגתי שלא לשחק יותר עם הפונקציה של הרטט ובמילא באותה תקופה פגשתי אותך.

וכשראינו את הסרט אני שקעתי בזיכרונות של המחנה קיץ ההוא בארה"ב. איך אני ושאר המדריכים שהיו איתי הכנו את ה-J.C.C* ל"יום ישראל". אני בדיוק חוררתי חורים בכותל, מדביקה מאחור שקיות לפתקים, בעוד האחראית פיזמה את השיר. היה לה קול מדהים ובגלל שביקשנו יפה, היא שרה אותו בשחור לבן. וכשהיא סיפרה על איך בצבא הם שרו את השיר הזה כשסגרו שבת, זה הטריד אותי, כי לי לא היו תכניות מוגדרות. באותה תקופה בסה"כ אהבתי לדפוק פוזות עם הגלובוס ועם הכומתה הסגולה של גבעתי כי רציתי לטייל בעולם ויפה לי כובע סגול, אבל לא היו לי חלומות על חבר קצין שיטייל איתי בג´מייקה.

אני חושבת שבסביבות כיתה ח´ התייאשתי מבנים. הסקתי בנחרצות שאשאר היחידה שלא אהבה ולא אהבו אותה. הייתי צריכה להגיע לגיל מבוגר יותר בשביל לטבול בשלולית של אופטימיות. מה לגבי זה? לא קצת פרדוקס?

זה כל כך עצוב שלא ידעתי אז מכלום. לא ידעתי ש"יום ישראל" דווקא יצליח, בניגוד לכל הציפיות. לא העזתי לדמיין את מותה של האחראית. לא היה לי בתכנון לעזוב את המשחק ובטח ובטח שלא האמנתי שעוד שנתיים אני אשכרה הולכת להתאהב.

הקסם שבמגע שלך.

זה כי היית הראשון? או זה כי היית אתה?

ואולי זאת אני, שכל כך השתוקקתי.

אתה אמרת שזה חרא סרט. הפעם לשם שינוי, במקום להושיט ידך אל הגיטרה, הושטת אותה אל החולצה שלי, מושך מעלה וכבר מגשש דרכך אל החזייה.

ואני, בין נשיקה אחת לשנייה, חשבתי שזה דווקא סרט לא רע.

 

כנראה שהיום אני כבר לא אזכה לחוות אותה...

 

 

 

 

*Jewish Community Center-J.C.C