זה היה עוד אחד מהנסיעות הביתה, בתור אחד שגר יותר מחמש שעות
ממקום הלימודים כבר הכרתי את הדרך בעל פה.
כמו תמיד טראמפ למחלף קסם-מורשה-סיירים (לא לפני כי ניתקעים שם)אשדוד-כנות... וכו´.

דווקא היו לי טרמפים טובים. רק חבל שניתקעתי בשלב יותר מתקדם.
מי כמוני יודע כמה שזה מבאס לראות מאות רכבים עוברים מולי, וממשיכים.
ואני ממש רוצה להגיע כבר הביתה...
זה רק טיבעי שאני פחות אקפיד על הכללים, אתם יודעים, נכנס בין מכוניות ברמזור,
אומר את היעד שלי, בקושי בוחן עם מי אני נוסע, העיקר להגיע הביתה מהר.
והנה עוצר רכב אחרי חצי שעה, וכבר נכנסתי והוא כבר נוסע, ואז אני בודק את הרכב.
הכל בסדר, אבל הוא לא לוקח אותי הרבה. רק לצומת הבאה.

והכל מההתחלה, מחכה לטרמפ. ואף אחד לא עוצר. עכשיו אין אפילו רמזור.
אני נושא תפילה חרישית, כנראה שלקח הרבה זמן לעלות כי רק אחרי רבע שעה שלמה עוצרת משאית

וואו, איזו משאית, סמי-טריילר גדולה ארוכה ואדומה. אני עולה. איזה מלך
כדרכי בקודש, אני בא לשים חגורה, כדרכי בקודש, אני מסתבך איתה.
הנהג מתסכל אלי וצוחק "לא צריך חגורה במשאיות." את זה כבר ידעתי מזמן
זו לא המשאית הראשונה שאני עולה עליה, גם לא העשירית.
אנחנו יוצאים מקסטינה, יום ב´ 18:30 ונוסעים, ונוסעים.
סוף סוף נוסעים

הנהג לדעתי ממש מגזים במהירות, אבל אני לא מעיר לנהגי טרמפ, כדי שימשיכו להעלות נוסעים אחרים.
שוב באותו לילה, תפילה חרישית להגיע הביתה בשלום.
אנחנו מתקרבים לרמזור בדרך, ירוק בוהק, למה להאט?
אבל רגע, מה נסגר, איזו זקנה עוברת את הכביש! אבל יש לה אדום!!!
זה לא משנה.
המשאית הענקית הזאת דוהרת לכיוון הזקנה
אישתו של מישהו
אמא של מישהו
סבתא של מישהו
יהי זיכרה ברוך.
לילה שאני לא אשכח בחיים, טראומה

רק שהנהג לא מתייאש כמוני. הוא בולם
חזק.
רק לא לפגוע בזקנה.
הוא לא יצליח לבלום.
הוא שובר את ההגה שמאלה.

אני לא זוכר את ההמשך בדיוק.
אני רק זוכר את הגג של המשאית כמה עשרות מטרים מתחתי.
המשאית התהפכה ואני כבר לא הייתי עליה.
פלא שאני חי היום

"לא צריך חגורה במשאיות."
אני מסתכל על הנהג. "ובכל זאת, לך תדע וחוגר"
אנחנו יוצאים מקסטינה יום ב´ 18:30
במציאות אני חגור. רק רוצה להגיע הביתה בשלום.